МАЛОН

ההיסטוריה של בית הכנסת הגדול – כורל בפרטבורג

הקמת הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בפטרבורג
התפתחות הקהילה היהודית הראשונה
קהילות החיילים המשוחררים
בתי הכנסת של החיילים
חיילים רבנים

בניית בית הכנסת

הקיסר אלכסנדר השני, ממעיט במגבלות החוקיים של יהודי פטרבורג
השינויים בהרכב הקהילה והרבנים החדשים
קבלת אישור לבניית בית כנסת, וועדת הבנייה
בניין בית הכנסת זמני
מציאת מגרש לבנייה
דיון על עיצוב בניין
בניית בית הכנסת הקטן
השלמת הבנייה וחנוכת בית הכנסת הגדול

בית הכנסת בשנים 1894 - 1917

סגירת בתי הכנסת הישנים
קישוט בית הכנסת והתקנת הגדר
מכירת מקומות בבית הכנסת
תפילה מוזיקלית
פעילויות קהילתיות
מחסור בכספים לפעילות קהילתית
מותו של הוראס גינזבורג ובחירת יו"ר חדש
גידול במספר חברי הקהילה
מלחמה העולם הראשונה – 1914
מהפכת פברואר – 1917

בית הכנסת בעידן הסובייטי

החיים הדתיים בעיר לאחר מהפכת אוקטובר
הרבי הריי"צ – הרב יוסף יצחק שניאורסון בלנינגרד
ניהול הקהילה לאחר מהפכת אוקטובר
האיסור על גיוס כספים
סגירת בית הכנסת בשנת 1930
ניהול בית הכנסת בשנת ה-30 המאוחרות ועד לשנות ה-40 המוקדמות
האווירה בבית הכנסת ומערכת היחסים עם הרשויות בשנת 1930-1940
בית הכנסת בזמן המצור
בית הכנסת בתקופה שלאחר מלחמה
פעילות בני הנוער בין השנים 1950-1970
שיפוץ בית הכנסת לפני המשחקים האולימפיים במוסקבה – 1980
תנועת הרפיוזניקים בשנות השבעים והשמונים

בית הכנסת בתקופה הפוסט הסובייטית

שנות הפרסטרויקה
בית הכנסת היום

הקמת הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בפטרבורג

history-jewish-community-saint-petersburgהיהודים הראשונים הופיעו בפטרבורג, מיד לאחר שהעיר הוקמה. עם זאת, היו הם צאצאיהם של גרים, שהוזמנו על ידי פטר הגדול קיסר רוסיה, להשתתף בבניית העיר, ולכן היה להם קשר קלוש להתפחות הקהילה היהודית בעיר.

באופן רשמי, על פי הצו המלכותי של יקטרינה הראשונה קיסרית רוסיה, יישובם של יהודים נאסרה לא רק בבירת רוסיה, אלא במדינה כולה. עם זאת, עבור רווחים כלכליים, הפרו הקיסרים הרוסים את הצו. זוהי הסיבה, שיהודים אשר שירותם היה דרוש להתפחות העיר, קיבלו אישור זמני מבית המשפט לגור בפטרבורג.

רוב היהודים שהגיעו לפטרבורג באותו זמן, היו בעלי הון, סוחרים ורופאים. באופן כללי, היו הם אנשים אמידים עם משרתים ומשפחות ברוכות. כמעט בכל בית יהודי היה מניין – פורום הכרחי לתפילה בציבור. כך, למרות שלא היו בתי כנסת רשמיים בפטרבורג, ערכו היהודים תפילות בבתיהם.

שלטונה של קיסרית רוסיה אנה איבנובה, התאפיין בדיכוי חמור של היהודים. בשנת 1740, חתמה על צו המורה לגרש את כל יהודים מאוקראינה. בשנת 1742 אושר צו זה על ידי הקיסרית יליזבטה פטרובנה, אשר התעקשה על עזיבתם של היהודים עם רכושם, מכל הערים והכפרים ברוסיה ובאוקראינה.

יקטרינה הגדולה, הקיסרית ששלטה לאחר מכן, נקטה במדיניות כפולה כלפי היהודים. כיון שהנצרות האורתודוקסית היתה הדת הרשמית של האימפריה הרוסית, היה עליה להתחשב בדעת הקהל ובכנסייה. לפיכך, נאסר על יהודים להתיישב בפטרבורג. עם זאת, למען שגשוגה של המדינה, אפשרה לחלק מהם להתגורר בעיר.

history-jewish-community-saint-petersburgבסוף המאה השמונה עשרה, לאחר חלוקת פולין, סופחו למערב רוסיה שטחים גדולים, שאוכסלו לא רק בפולנים, ליטאים, אוקראינים ובילורוסים, אלא גם ביהודים. במאה שמונה העשרה, הפכו היהודים לאורחים תכופים בעיר. בין אלה שהגיעו לפטרבורג, היו לא רק סוחרים, אלא גם מתמחים רפואיים אשר ביקשו להיבחן באוניברסיטה הרפואית, על מנת לקבל רישון לעסוק ברפואה. כמו כן, ביקרו בעיר משלחות של יהודים ממחוזות שונים במדינה. בשנת 1785, משלחת בת שישה יהודים מבלארוס, הצליחה בשתדלנותה אצל הקיסרית לשפר את תנאי המחייה של האוכלוסייה היהודית בשטחים שסופחו לרוסיה.

התפתחות הקהילה היהודית הראשונה

הקהילה היהודית הראשונה של פטרבורג, התקבצה סביב הסוחר ואיש העסקים אברהם פרץ, אשר התגורר בביתו של קצין המשטרה צ'יצ'רין, בשנות השבעים המאוחרות של המאה השמונה העשרה. הקהילה הורכבה מילידי שקלוב, אשר נקראו "המשכילים משקלוב". אלה הובאו לעיר באופן רשמי, כנציגים יהודים בוועידה היהודית כביכול, אשר נוסדה בשנת 1802. יחד עם הנציגים היהודים, באו בני משפחתם, עוזריהם ומשרתיהם. באותה שנה קנו היהודים מהקהילה הלותרנית, חלקה בבית הקברות הלותרני, בכדי שיוכלו להשתמש בה לקבורה יהודית. ההיסטוריה של הקהילה היהודית בפטרבורג, מתחילה באופן רשמי בשנה זו.

הנציגים היהודים ובני משפחותם היו תושבים זמניים בעיר, אולם נוכחותם הורגשה כבר בתחילת המאה התשע עשרה. הם התגוררו בפטרבורג באישור משפטי. אולם יהודים רבים, ביניהם קבלנים, סוחרים ובעלי מלאכה, התגוררו בבירה למרות הצו הרשמי. בירת המדינה המשיכה למשוך אליה יהודים, כיון שהיתה מרכז מסחרי, והעורק הראשי של החיים הפוליטיים והתרבותיים של המדינה. בשנת 1826, מספר היהודים אשר התגוררו בעיר הסתכם בכ-248.

בשנת 1789, אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, חי בעיר כאסיר. עקב חשדות שקריות כבוגד באימפריה הרוסית, נעצר ונאסר במבצר פטרופבלובסקיה. אולם עד מהרה נמצא חף מפשע, ושוחרר.

history-jewish-community-saint-petersburgקהילות החיילים המשוחררים

הקהילה היהודית שהתקבצה אברהם פרץ, התפוררה אט אט, אם כי יהודים המשיכו להתגורר בעיר. קהילה חדשה, או ליתר דיוק, קהילות חדשות, הופיעו בפטרבורג בשנות העשרים המאוחרות של המאה התשע עשרה. קהילות אלה היו קהילות של חיילים. החל משנת 1828, גויסו יהודים לצבא הרוסי. העיר פטרבורג היתה הריכוז הצבאי הגדול ביותר, ובין החיילים בחיל המצב בעיר, היו יהודים. החוק איפשר לחיילים יהודים, כמו גם לכל הטוראים והסמלים האחרים לגור בעיר עם משפחותיהם.

עד שנת 1855, השתחררו חיילים יהודים רבים משירות צבאי, ובשלב מאוחר יותר, על פי צו מקיסר רוסיה אלכסנדר השני, ניתנה להם הזכות להתגורר בכל מקום, כולל בעיר הבירה. טוראים וסמלים אלו שעדיין היו צעירים יחסית, קיבלו פנסיה קטנה מאוד, וכיון שהיו בעלי משפחות נאלצו לחפש את פרנסתם. רבים מהם הפכו לבעלי מלאכה. כל מי שלא היה כשיר להתעסק במלאכה מסויימת, הלך לשרת בחטיבת כיבוי האש או בכוח השיטור העירוני.

בסוף שנות החמישים של המאה התשע עשרה, האוכלוסייה היהודית הגדולה יחסית, התגוררה בעיר באופן חוקי.

בתי הכנסת של החיילים

חלק משמעותי מהחיילים היהודים בחיל המצב בעיר, שמר על אמונתו היהודית. בשנות השלושים המאוחרות, צו חוקי אישר לטוראים וסמלים ממוצא יהודי, להתאסף history-jewish-community-saint-petersburgולהשתתף בטקסים יהודיים בזמנם החופשי, בהתאם לחוקי דתם. דבר זה יצר את הצורך בבתי כנסת.

החיילים ביקשו לארגן בית כנסת באיזור המגורים הצבאי. בכדי לעשות זאת, שכרו מספר משפחות דירה באיזור המגורים, והשתמשו בדירה זו כבית כנסת. בשלב ראשון, השלימו הרשויות עם המצב החדש, אולם בשלב מאוחר, נצטוו היהודים להרחיק את בית תפילתם מאיזור המגורים. בתי הכנסת הועתקו לאיזור סמוך למקום המגורים.

חיילים רבנים

הרשויות לא רצו לשכור רבנים צבאיים, והרבנים מונו מקרב החיילים. כך שהרבנים הראשונים של הקהילות היהודיות המפוזרות, היו חיילים. כמובן, שלרבנים אלה היה ידע מועט ביהדות, אבל הם היו בקיאים במנהגים ובסדר התפילות. בשנת 1859, מונה לראשונה חייל בדימוס – קצין במשטרת פטרבורג, לוסל לאף, כעוזר רשמי לרב. הוא קיבל את המינוי, עקב כך שהיה בן חסותו של הרוזן אלכסנדר סובורוב – המושל הכללי של פטרבורג. בשלב מאוחר יותר, מונו רבנים צבאיים באופן רשמי.

בניית בית הכנסת

הקיסר אלכסנדר השני, ממעיט במגבלות החוקיים של יהודי פטרבורג

history-jewish-community-saint-petersburgבחודשים הראשונים לשלטונו של אלכסנדר השני, אחד הספקים העיקריים של הצבא הרוסי, בעל תואר "אזרח נכבד לדורותיו" של מדינת רוסיה, מר אבזל גינזבורג, הגיש תזכיר לקיסר, בו הוא מנה מספר סיבות, מדוע מומלץ לקיסר להמעיט במגבלות נגד היהודים. דבר זה עמד בקנה אחד עם הרעיונות הליברליים של הקיסר הצעיר. כתוצאה מכך יהודים – חיילים בדימוס, סוחרים ואנשים עם תארים אקדמיים (בשלב מאוחר יותר – רק אלה עם חינוך גבוה יותר), כמו גם בעלי מלאכה שונים, הורשו להתגורר מחוץ לתחום המושב, כמו גם בפטרבורג עצמה. רשות זו הורחבה גם לבני משפחתם, וכן למספר מוגבל של משרתים.

היהודים, אשר התגוררו באופן חוקי בעיר הבירה, קיבלו רשות להזמין לעירם רבנים ממקומות אחרים. הקהילה היהודית בפטרבורג גדלה במהירות, וכך גם מספר בתי הכנסת. בשלב זה, כבר היו מספר בתי כנסת אחרים, בנוסף לבתי הכנסת של החיילים.

השינויים בהרכב הקהילה והרבנים החדשים

הגידול הכמותי של הקהילה היהודית, לווה בשינויים מהותיים בהרכב שלה. אליטה חדשה של יהודים התגבשה לה בעיר, בה היו אנשים אמידים ומשכילים. בנקאים ואנשי עסקים יהודים, נטלו חלק חשוב בהתפתחות חיי העיר. באותו זמן, קרמה האריסטוקרטיה היהודית (רופאים, מתרגמים ופרופסורים) עור וגידים. בסך הכל, בשנת 1868, אחוז היהודים בפטרבורג (גברים) אשר ידעו קרוא וכתוב היה 72 אחוז (בקרב האוכלוסייה הרוסית האורתודוקסית בבירה, אחוז יודעי קרוא וכתוב היה רק 54). לקהילה החדשה היו דרושים רבנים חדשים. רבה הראשון של פטרבורג שהיה בעל תואר בפילוסופיה, היה הרב history-jewish-community-saint-petersburgאברהם ישעיה ניימן. מינויו אושר בשנת 1864, גם בשל חסות הרוזן אלכסנדר סובורוב, המושל הכללי של פטרבורג. הרב הבא היה הרב אברהם דרובקין, בעל תואר שני בתיאולוגיה, מאוניברסיטת ורוצלב. בשנת 1908, הרב משה אלעזר אייזנשטדט, בוגר אוניברסיטת ברלין, התמנה כרבה הראשי של פטרבורג.

קבלת אישור לבניית בית כנסת, וועדת הבנייה

ב-12 בפברואר 1865, אישר הקיסר את החוק שנוסח על ידי ועדת שרים, אשר התיר להקים מחלקה כלכלית בבית הכנסת של הקהילה יהודית בפטרבורג, מבלי להעניק להם כל סמכות דתית.

ב-1 בספטמבר 1869, אישר הקיסר את התקנה של ועדת השרים, לבניית בית כנסת בכדי להחליף את בית הכנסת הקיים.

ב-11 בספטמבר, נציגי בתי הכנסת בעיר, בחרו וועדה שתהיה אחראית על בניית בית הכנסת, בראשות הברון הוראס גינצבורג. הוועדה החלה מיד בגיוס כספים לבנייה. התרומה הגדולה ביותר נעשתה על ידי אבזל גינזבורג אשר תרם שבעים אלף רובל, תרומות של עשרים וחמשה אלף רובל ניתנו על ידי שמואל פוליאקוב וי.א. וואוולברג, עשר אלף רובל על ידי א.מ. ורשבסקי וא.י. זק. שאר התורמים נתנו סכומים שנעו בין שבע אלף רובל (מר לאון רוזנטל) ושני רובל (ד"ר סמסונוביץ' מקייב).

מחצית מהמושבים, נמכרו באופן שבעליהם יוכלו להוריש את מקומם בבית הכנסת לבני משפחתם. כסף זה שימש להוצאות בנייה. מאוחר יותר, התברר שכמות הכסף אינה מספיקה. הוועדה נטלה הלוואה מהבנק המסחרי סנט פטרבורג-מוסקבה, על סך שבעים אלף רובל, ולאחר מכן פנתה גם להוראס גינזבורג, והאחים שמואל ודניאל פוליאקוב להלוואה נוספת.

בניין בית הכנסת זמני

history-jewish-community-saint-petersburgבשנת 1870, רכש ועד בית הכנסת בניין בסוללת פונטנקה. הקומה הראשונה אוכלסה במשרדים, והקומה השנייה הוקדשה לבית הכנסת. מבנה זה נחשב כמקום זמני, שישמש לתפילה במהלך בניית בית הכנסת. מנהיגי הקהילה הביעו את משאלם, שבית הכנסת לא ישמש רק כבית תפילה ליהודי פטרבורג, אלא גם יהווה סמל לשוויון אזרחי, משאלת לבם של יהודי רוסיה כולה. תקוות שווא זו, התבססה על הרפורמות הליברליות שהתרחשו באותה תקופה, ובעצם קיומה של הקהילה היהודית בעיר הבירה.

מציאת מגרש לבנייה

הוועדה עדיין חיפשה מגרש לבניית בית הכנסת. הנציב המשטרתי הכללי של העיר, פ"פ טרפוב, אסר על רכישת האתר בפינת רחוב גורוקוביה וסוללת פונטנקה, בטוענו שאתר זה סמוך מדי לבניין הכנסייה האורתודוקסית.

ניסיון לרכוש חלקה בבולשוי צרסקוסלסקי פרוספקס ליד גשר אבוקובסקי, נחל אף הוא כישלון. לבסוף, בקיץ של שנת 1872, מזכיר הקהילה ל. א. גורדון, מצא מגרש בפינת הרחובות אופיצרסקיה ובולשיה מסטרסקייה, אבל טרפוב שוב טרפד את הרכישה, באומרו ש"בית הכנסת היהודי לא יכול להיבנות באיזור מגורים, בכדי להימנע מהתאספות המון, ומהלכלוך והזוהמה כתוצאה מכך".

רק לאחר פיטוריו של טרפוב בשנת 1878, עשר שנים לאחר תחילת המשא ומתן, הצליחה הקהילה להשיג אישור לרכוש את ביתו של א.א. רוסטובסקי עם השטח הסמוך ברחוב בולשיה מסטרסקייה. השטח נקנה ב-16 ינואר 1879, בסכום של שישים וחמשה אלף רובל.

דיון על עיצוב בניין

הדיון על העיצוב האדריכלי החל בשנת 1878. ל.א. גורדון טען, ש"בעת בניית בתי תפילה, יהודים מעולם לא דבקו בסגנון מסויים, אלא שאלו את הסגנון מהמדינות history-jewish-community-saint-petersburgבהן הם גרו", ובשומרם על תחושה פנימית של דתם "התייחסו מעט מאוד למראה הפנימי". ו.ו. סטסוב, מבקר אמנות רוסית מפורסם, טען להיפך, שסגנון בית הכנסת העתידי חייב להיות דומה לעיצוב מאורטני.

ביולי של שנת 1879 הוכרזה תחרות. חברי הוועדה בראשות א.א. סטסוב, בחרו בעיצוב שהוצג על ידי באקמן ושבושניקוב. אולם כאשר התוכנית ההנדסית הוגשה לאישור הקיסר אלכסנדר השני במרץ 1880, הורה הלה "לתכנן תוכנית צנועה יותר".

זו הייתה מכה לקהילה. למרבה המזל, הסכימו האדריכלים לתכנן תוכנית חדשה בחינם.

ב-16 במאי 1883, הקיסר אלכסנדר השלישי, אישר את טיוטת העיצוב של בית הכנסת. לאחר סיום הפרויקט העיצוב בשנת 1883, ועדת הבנייה בראשות א.א. קאופמן החלה את הבנייה. האדריכל ומפקח העבודה היה א.ו. מלוב, וס.א. קליין וב.י. גרשוביץ מונו כעוזריו. בקיץ 1883, הושהתה הבנייה עד 1884, כיון שהיה צריך לעבד את העיצוב, בכדי להוזיל את הוצאות הבניה. האוצֵר החדש של הפרוייקט היה נ.ל. בניוס, אשר נהנה מאמונה של משפחת המלוכה והממשלה. שמואל פוליקוב נבחר כיו"ר ועדת הבנייה.

בניית בית הכנסת הקטן

ביום הראשון של סוכות, ה-13 באוקטובר 1886, נחנך בית הכנסת הקטן. תקרת הטיח עוצבה ונוצרה על ידי הפסל משה ישראלביץ' אנוליק, ארון הקודש עוצב על ידי הנגר ברמן, וסלומון אנטוביל שביצע את עבודות הצבע. בית הכנסת הקטן שימש כבית כנסת זמני, עד שהאולם הגדול היה מוכן. מאוחר יותר, שימש האולם הקטן כבית הכנסת של הסוחרים החסידים.

השלמת הבנייה וחנוכת בית הכנסת הגדול

history-jewish-community-saint-petersburgבשנת 1888, כיפת בית הכנסת הגדול קושטה בעיצובי נוי והבנייה הסתיימה. בחמש השנים הבאות, בוצעה בו עבודות עיצוב פנים. עבודות הצביעה, הגימור והעבודות בעץ בוצעו על ידי הקבלן מ. גימלפרב. הספסלים בקומה הראשונה יוצרו על ידי הנגר ברמן, מעקי הברזל של המדרגות, יוצרו במפעל בבעלות איזידור גולדברג. ארון הקודש של בית הכנסת הגדול, נתרם על ידי בניו של אבזל גינזבורג, לעילוי נשמת אביהם.

ב-8 בדצמבר 1893, נערך טקס החנוכה הרשמי של בית הכנסת הגדול. זו הייתה חגיגה אמיתית ליהדות רוסיה. מנהיגי הקהילה, פתחו את הדלת הראשית עם מפתח מוכסף, וערכו הכנסת ספר תורה לשבעה ספרים. יו"ר מועצת המנהלים של הקהילה, הברון הוראס גינזבורג, נשא את ספר התורה הראשון. מ.א. ורשבסקי ול.י. פוליאקוב פסעו אחריו עם נרות דולקים.

לאחר תהליך שהחל עשרים וארבע שנים לפני כן, אשר כלל קניית השטח, קבלת אישורים והבנייה עצמה, פתח בית הכנסת הגדול של פטרבורג, את שעריו סוף סוף. בטקס הפתיחה, הביע הרב את תקוותו, שבית הכנסת החדש "יהפוך לנקודת ההתחלה של בית הכנסת, בית כנסת של אהבה ושלום עולמיים".

בית הכנסת בשנים 1894 - 1917

סגירת בתי הכנסת הישנים

חנוכת בית הכנסת, לא הייתה אירוע משמח לגמרי עבור יהודי העיר. על פי הצו שנוסח על ידי ועדת השרים משנת 1869, כל בתי הכנסת הקיימים היו צריכים להיסגר. בית הכנסת נועד לקהילת בת 1,200 חברים, ולא יכל להכיל את האוכלוסייה היהודית כולה. חדרי שירות ומרתפים, החל לשמש כבתי תפילה. סגירת בתי הכנסת, גם מנעה מהיהודים שגרו בפרברי העיר, את האפשרות להתפלל בבית כנסת, בגלל המרחק הרב, שהיה יותר מהמרחק המותר להליכה בשבת, על פי ההלכה היהודית.

במהלך עשר השנים הבאות, פנו יהודים מפרברי העיר פטרבורג לרשויות, ובקשו מהם לאפשר פתיחה מחדש של בתי הכנסת שנסגרו בשנת 1894. פנייתם נענתה בשלילה.

שבעת בתי הכנסת הרשמיים נסגרו, וחברי הקהילות שלהם, הועברו לבית הכנסת החדש. החסידים עברו לבית הכנסת הקטן, ושאר תושביה היהודיים של העיר – למתחם של בית הכנסת הגדול. דבר זה דרש לצייד את בית הכנסת עם מחיצות מרובות.

history-jewish-community-saint-petersburgקישוט בית הכנסת והתקנת הגדר

הקהילה תכננה להמשיך לקשט את בית הכנסת ולהוסיף בו ציוד. נברשת חדשה נרכשה לאולם החתונה, לזכרו של אלכסנדר השני. הטיוטות לארון הקודש והבימה היו מוכנות. גם החלפת רצפת הקרשים בשיש נשקלה, אבל תוכנית זו לא התקדמה.

כיון שהתאורה באולם לא הייתה מספקת, הרעיון של תאורה חשמלית שבעבר נדחה, הועלה שוב על השולחן בשנה 1898.

בשנת 1905, וועדה מיוחדת קיבלה את האחריות להחליף את גדר העץ הרעועה ולבנות מסביב לבית הכנסת גדר אבן. בגדר החדשה היו סורגי ברזל ושני שערים, והיא נעשתה על פי שרטוטים של האמן רופט. הפרויקט אושר על ידי המחלקה הטכנית של העירייה, ב-29 ביולי 1905.

אולם רק בשנת 1909, נאסף סכום הכסף הדרוש והעבודות הדרושות בוצעו, כולל התקנה של מנורות מזכוכית מלוטשת.

מכירת מקומות בבית הכנסת

לאחר חנוכת בית הכנסת, החל ועד בית הכנסת למכור מקומות ישיבה לחברי הקהילה. ניתן היה לקנות מושבים לשנה או לשימוש קבוע. כמו כן, נערכו חתונות באולם המרכזי של בית הכנסת, והיה ניתן לבחור בין שבעה סוגים של ארגון החתונה, השונים בעיצוב ובעלות.

תפילה מוזיקלית

תשומת לב רבה הוקדשה לחלק המוזיקלי של התפילה. בכדי להשיג את הביצועים ברמה המושלמת ביותר, הוזמנו מומחים מוזיקליים כבוגוסלבסקי, גולדנבלום ואחרים.

history-jewish-community-saint-petersburgבבית הכנסת היו שני חזנים, מנצח המקהלה, תשעה חברי מקהלה בוגרים ושישה ילדים; היו מצבים בהם השתתפות עשרים ושניים אנשים במקהלה.

החל משנת 1894, הפיק בית הכנסת לוחות שנה, עם זמני התפילה בבית הכנסת הגדול, ובבית הכנסת הקטן.

פעילויות קהילתיות

בית הכנסת הגדול, אשר היה יורשם של בית הכנסת הזמניים, הפך למרכז חיי הדת בפטרבורג. מנהיגיה עשו כמיטב יכולתם בכדי למלאות את התפקיד של הגוף המוביל של החברה היהודית, ובכלל זה גם של בתי הכנסת האחרים, אשר לאחר ביטול האיסור בשנת 1904, החלו להיבנות בעיר. פעילותם של מנהיגי קהילה, כללה סוגים שונים של צדקה, כגון, תמיכה בספרייה של החברה להשכלה יהודית, והנחלת חינוך יהודי לנוער. כך, אורגן לימוד מסודר של נושאים יהודים לתלמידי הגימנסיה היהודים. בשנת 1897, נבנתה בשטח בית הכנסת מכללה יהודית, באמצעות תרומות של חברי הקהילה.

מחסור בכספים לפעילות קהילתית

למרות שכל היהודים אשר התגוררו באופן קבוע בפטרבורג, היו חברים בקהילה, מספר החברים אשר שילמו את דמי החבר במילואם היה כ-200. כתוצאה מכך, הנהלת בית הכנסת הרגישה חוסר במשאבים הכספיים, על אף שכמה מחברי הקהילה הפעילים, תרמו תרומות שעלו בהרבה על דמי החבר השנתיים בסך עשרים וחמשה רובל. ד.ס. פוליאקוב תרם 2,400 רובל, יורשיו של א.ג. גינזבורג תרמו 2000 רובל, י.א. וואוולברג – 360 רובל, וי.א. ורשבסקי – 240 רובל. פרט לתרומות אלה, תרמו חברי הקהילה עבור הזכות להיקרא לעלייה לתורה, ורבים מהם תרמו תרומה לקרנות הצדקה השונות.

מותו של הוראס גינזבורג ובחירת יו"ר חדש

הוראס גינזבורג נפטר ב-17 בפברואר 1909. ארונו הובא מדירתו בשדרת קונוגברדייסקי 17, לבית הכנסת, בו נערך טקס מיוחד לזכרו, ולאחר מכן נלקח history-jewish-community-saint-petersburgהארון לתחנת הרכבת בוורשה, ומשם הועבר לפריז, שם נקבר בחלקה המשפחתית. עיתוני התקופה דיווחו שהמנוח "חלה בסרטן" וש"בחודשים האחרונים, היה מרותק למיטתו וסבל קשות. יום לפני מותו סבל מייסורים מרים, אך היה בהכרה והיה מסוגל לדבר". משפחתו נתבקשה לקבור אותו בפטרבורג, אך סירבה בנימוס, משום שרצונו של המנוח היה להיקבר ליד אשתו האהובה, אשר נפטרה בצעירותה. ב-25 בפברואר 1909, יום קבורתו בבית העלמין בפריז, נערך טקס מיוחד לזכרו בבית הכנסת בפטרבורג. לאחר מותו של הוראס גינזבורג, נבחר בנו, המלומד היהודי ד.ה. גינזבורג ליו"ר בית הכנסת, אולם הוא נפטר כעבור שנה. בני משפחת גינזבורג, עמדו בראש הקהילה למעלה מיובל שנים. בשנת 1910, נבחר מ.א. ורשבסקי כיו"ר הקהילה החדש.

בשנת 1913, ביום השנה הרביעי למותו של הוראס גינזבורג, נערך בבית הכנסת טקס לזכרו. לאחר הטקס, נחנך באופן רשמי מוזיאון על שמו. המוזיאון הציג את המתנות שניתנו לו ביום הולדתו ה-75, כמו גם זרי הפרחים שהונחו על ארונו.

גידול במספר חברי הקהילה

בתקופה שלאחר שנת 1910, החלו יהודי פטרבורג להתעניין יותר ויותר בחיי הדת. ב-1916, מספר החברים אשר שילמו את דמי החבר באופן מלא היה 500. יחד עם אלה ששילמו דמי חבר באופן חלקי, הסתכם מספר זה ב-700 חברים. המספר הכולל של יהודים אשר היו קשורים לבית הכנסת ומוסדותיה, היה כ-3000. פרט לחברים אלה, כ-1,500 יהודים נטלו חלק כזה או אחר בבתי הכנסת האחרים (7 מתוכם בשטחו של בית הכנסת, ואחד עשרה מחוצה לה).

מספר היהודים בעיר הבירה, אשר היה להם קשר ישיר או עקיף עם חיי דת יהודים, אשר מרכזה היה בבית הכנסת, הסתכם בכשמונה אלף גברים, לא כולל בני משפחתם, או יהודים שהתפללו בביתם.

מלחמה העולם הראשונה 1914

history-jewish-community-saint-petersburgלאחר שגרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה ב-19 ביולי, 1914, חייהם של היהודים אשר התגוררו בבירה, השתנו באופן דרמטי. ב-22 ביולי, נערך בבית הכנסת טקס תפילה לניצחון הרוסים, בו השתתפו מספר רב של אנשים. בראשות רב הקהילה, הרב משה אייזנשטדט, פתחו חברי הקהילה מספר קרנות צדקה, אשר תמכו קודם כל, בוועד היהודי והתמקדו בסיוע לנפגעי המלחמה. קרן זו סייעה בעיקר ליהודים אשר גורשו מאזורי המלחמה באשמת סיוע לאויב. הקהילה גם תמכה ומימנה את הוועדה אשר עזרה לפצועים; בבית החולים של הקהילה היהודית היו 100 מיטות אשר שימשו לפצועים מכל דת, אמבולנסים וכן הלאה.

מהפכת פברואר – 1917

history-jewish-community-saint-petersburgהמהפכה אשר התבטאה בכך שסמכויותיו של ניקולאי השני, וצו המורה על ביטול כל ההגבלות הלאומיות והדתיות, התקבל בברכה על ידי יהודי פטרבורג. מהפכה זו הוכרזה לפני חג פסח. במהלך תפילות חג פסח בבית הכנסת, נשא רב הקהילה, הרב משה אייזנשטדט דרשות בטיבה של מהפכה זו. על פי הצעת הרבנים אייזנשטדט וקצנלבויגן, במהלך כל ימי חג הפסח, בכל בתי הכנסת של פטרבורג, יאמרו היהודים את תפילת ההלל בשלימותה, אשר, נקראת בדרך כלל בחג, אולם באופן חלקי.

עם זאת, שוויון הזכויות לא הבטיח שוויון אמיתי וביטחון ליהודים. בשנת זו, החלו הפוגרומים הראשונים נגד יהודי פטרבורג.

בית הכנסת בעידן הסובייטי

החיים הדתיים בעיר לאחר מהפכת אוקטובר

בעוד שבשנים הראשונות שלאחר המהפכה הבולשביקית, השלימו הרשויות עם קיומם של ארגוני תרבות יהודים, היחס שלהם כלפי הקהילה הדתית, היה שונה לחלוטין עוד מההתחלה, משום שלא יכלו לשלוט history-jewish-community-saint-petersburgבמנהיגים הדתיים. הקומיסר של המחלקה היהודית ס.י. רפופורט הציע לסגור את הקהילה היהודית "כיון שהיא שלילית במונחים של שמה והרכבה, חסרת תועלת ומיותרת בפעילותה". בקיץ 1918 הקומיסר של הבנק הלאומי, קיבל את ההוראה הבאה: "כל המוסדות היהודים, כולל מוסדות הצדקה, אינם יכול לממש את המחאותיהם מבלי רשות מהוועד לענייני יהודים". בדצמבר 1918, בתי הכנסת של המחוז נסגרו. באותו חודש, צו חתום על ידי ג.א. זינובייב, הורה על פירוקה של הקהילה היהודית.

בנסיבות אלה המטרה העיקרית של היהודים, הייתה לקבל רשיון מהרשויות בכדי לקבל את האפשרות לחדש את הפעילות דתית בבית הכנסת. לשם כך נבחר גוף שכונה בשם "העשרים". ההסכם הראשון עם מנהל המחוז בכדי לאשר שימוש בבניין ושטח בית הכנסת, נחתם באמצע שנות העשרים.

במהלך שש השנים הבאות, פעלו הארגונים היהודים הדתיים בעיר בנפרד, ללא אישור חוקי. בשנת 1923, כאשר בוטל תפקיד הקומיסר לענייני קבוצות לאומיות, החלו החברים הפעילים ביותר בקהילה הדתית במאמצים לשיקום הקהילה. באוקטובר 1924, בפגישה הראשונה של מייסדי הקהילה היהודית בלנינגרד (LJRC), סוכם אשר: "בהתחשב בכך שמוסדות דת יהודים כבר קיימים דה-פקטו, עוד מהזמן בו הופיעו יהודיה הראשונים של עיר, ואשר עתה אינם רשומים, אמנת פרוייקט האיחוד של בית הכנסת ומוסדותיו מובאת לאישור".

מכתב הכיסוי לפרויקט האמנה, אשר הוגש ללניספולקום (הוועד הפועל של לנינגרד) טען שללא בית הקברות ותחזוקו, ללא קבורה על פי הדת היהודית, ללא מקווה ובשר כשר, ללא מאפיית מצות ורבנים, הקהילה היהודית תאבד כל משמעות. המכתב גם פירט את העובדה ש"מדגם האמנה לאגודות הדתיות", אשר נערך על ידי הרשויות, לא לקח בחשבון את הפרטים הנוגעים לחיי דת יהודים. האמנה שהוצעה על ידי LJRC, גיבשה את מטרות הקהילה באופן הבא: "ניהול הפעילות היהודית הדתית ובית הכנסת 'כורל', ארגון מנינים לתפילה, ניהול האביזרים הדתיים וביצוע עסקות אזרחיות עבור מטרה זו, וארגון קורסים תיאולוגיים". על פי האמנה, כל בגיר "המשתייך לכת זו" יכול להפוך לחבר בקהילה.

התרשים אושר, למעט הסעיף הנוגע לקורסים תיאולוגיים. ב-26 בינואר 1925, הקהילה היהודית של לנינגרד נרשמה באופן רשמי.

בהזדמנות זו התקיימה פגישה מיוחדת בבית הכנסת. ועד הקהילה פרסם פנייה ליהודי העיר, המפצירה בהם להצטרף לקהילה, ומביע תקווה לנורמליזציה עתידית של חיים דתיים. למרבה הצער, תקוות אלו נידונו לכישלון.

history-jewish-community-saint-petersburgהרבי הריי"צ – הרב יוסף יצחק שניאורסון בלנינגרד

בשנים 1924 – 1927, הרב יוסף יצחק שניאורסון, מנהיג תנועת חב"ד-ליובאוויטש החסידית ואדמו"רה השישי, קבע את לנינגרד כמקום מגוריו. הוא הגיע לשם מרוסטוב על הדון, אליה הגיע בתקופת מלחמת האזרחים. יחד עימו באו המעגל הקרוב של תומכים וחסידים. למשך תקופה קצרה, הפכה לנינגרד למרכזה של תנועת חב"ד. הבולשביקים ניסו בהתחלה לקבל את תמיכתו של מנהיג דתי בעל השפעה מרחיקת לכת שכזה, אולם משכשלו ניסיונותיהם, פנו לקמפיין עיתונות משמיץ, ולאחר מכן לדיכוי אישי חסר רחמים. ביוני 1927, נעצר הרבי והושם בבית הכלא שפלרקה, בו נאסרו אסירים פוליטיים, תחת האשמה שהינו מתעסק בפעילות אנטי-סובייטית. לאחר חקירה קצרה נידון הרבי למוות. עם זאת, בשל התערבותם של ארגונים ציבוריים בין לאומיים והזרוע הפוליטית של הצלב האדום (בראשותה של א. פשקובה, אשתו לשעבר של הסופר הסובייטי מקסים גורקי), הומר גזר הדין במאסר, ולאחר מכן בגלות לקסטרמה. בהמשך, צומצם משך זמן הגלות. זמן קצר לאחר מכן, שוחרר הרבי, ולאחר מספר חודשים קיבל רשות לעזוב את ברית המועצות.

ניהול הקהילה לאחר מהפכת אוקטובר

למשך תקופה קצרה לאחר מהפכת אוקטובר בשנת 1917, הרב משה אייזנשטדט, המשיך למלא את תפקידו כרב. כיון שכשל ביצירת קשרים טובים עם השלטונות, עזב את הקהילה לזמן מה, בתקווה שהדיכוי יירגע. לאחר מכן חזר, אולם התמקד בעיקר בהשכלה יהודית. בשנת 1923 עזב הרב אייזנשטדט לפריז, ותפקידו כרב
history-jewish-community-saint-petersburgעבר לרב דוד קצנלבויגן, רבה הרוחני של קהילה. לאחר עזיבתו של הרב אייזנשטדט, נשאר הוא כמנהיג היהודי הדתי היחיד בעיר. קצנלבויגן נטל חלק פעיל בחיי הקהילה, וניסה לעשות כמיטב יכולתו בפיתוח חיי הקהילה. בשנת 1928 ביקש מהרשויות, לאפשר חגיגה אשר תוקדש המוקדשת ליום השנה ה-35 של בית הכנסת, אך בקשתו נדחתה. האיסור על גיוס כספים

החוק אסר על גיוס כספים ממאמינים, לצורך מטרה דתית. דבר זה העמיד את הנהלת בית הכנסת במצב קשה. לא היו מקורות אחרים לכיסוי הוצאות בית הכנסת, לאחר שהתורמים העשירים התמעטו, פעילות מסחרית הייתה אסורה וכל הקרנות הופקעו. כל כסף שהוכנס היה יכול להיחשב כגיוס כספים. מנהיגי הקהילה ניסו
לאסוף תרומות בתואנות שונות ומשונות, דבר שהיה מסוכן מאוד, ובקלות היה יכול להיחשב כעבירה על החוק. הכספים שנאספו, לא הספיקו כלל לתחזוק בית הכנסת. בינתיים, רשויות העיר בדקו את הבנין מדי שנה, וחשפו בו ליקויים ודרשו לתקנם תוך זמן קצר, תחת איום של ביטול האישור לשימוש בבניין.

סגירת בית הכנסת בשנת 1930

history-jewish-community-saint-petersburgהפעילות של ועד בית הכנסת הייתה קשורה בקשר הדוק עם הפעילות של הועד היהודי דתי של הקהילה, עמה חלקו מבנה.

על פי צו של נשיאות מועצת העיר לנינגרד (לנסובט) מ-29 ביוני 1929, חוסלה הקהילה היהודית בטענה שהיא "בורגנית ולאומנית". מאוחר יותר, ב-17 בינואר 1930, על פי החלטה של מועצת המחוז לנינגרד, נסגר גם בית הכנסת, בטענה שבית הכנסת משרת את האינטרסים של בורגנות ואצולה יהודית, בה בשעה ששום יהודי עובד, אינו משתתף בפעולותיה, ולבית היהודי להשכלה אין משכן מתאים. לאחר שהיהודים התלוננו בפני הגוף המחוקק העליון של המדינה, נפתח בית הכנסת נפתח ב-1 ביוני 1930. זה היה מקרה חריג, אשר גרם אי שביעות רצון לרשויות המקומיות.

למרבה הצער, בזמן שבית הכנסת היה סגור, הרכוש היקר ביותר שלו, הן הכלכלי והן הדתי, הופקע לטובת מחלקת היהדות של מוזיאון אנטי-דתי. חלק נלקח לקרן של המדינה (גוספונד), שצבר את כל הרכוש שהופקע מבתים עשירים, וחלק נלקח לבית הכביכול האתאיסטי של מחוז לנינגרד. בשנות השלושים המוקדמות, רוב בתי הכנסת בעיר היו סגורים, ובשנת 1938 שאר בתי הכנסת יחד עם המקווה, סבלו מגורל דומה.

ניהול בית הכנסת בשנת ה-30 המאוחרות ועד לשנות ה-40 המוקדמות

history-jewish-community-saint-petersburgלקראת סוף שנות העשרים, בשל גילו המבוגר שלו עזב הרב קצנלבויגן את תפקידו, ובשנת 1931 נפטר. עד שנת 1934 לא מונה רב חדש, עקב הקשיים בקבלת אישור מהרשויות עבור המועמדים השונים ובשל חוסר בכספים. לבסוף הוזמן הרב מנדל גלוסקין ממינסק. כאשר הגיע לעיר בתחילת שנת 1934, מצא את עצמו במצב קשה עם קריאות וחקירות חוזרות ונשנות. בניגוד להסכם, לא הורשה לו לגור בבניין בית הכנסת, והוא היה צריך לחפש מקום מגורים אחר. למשך זמן מה, חי עם משפחתו של הרץ דוידוביץ' קצנלבויגן, בנו של הרב הקודם, וחבר בועד בית הכנסת. בנובמבר 1936, נפטר הרב גלוסקין. לאחר מכן, לא היה רב רשמי בעיר עד שנת 1943, כאשר אברהם רובומוביץ' לובנוב אשר הגיע ללנינגרד באמצע שנות השלושים, מונה לתפקיד זה. לפני שמונה כרב, התגורר בבית הכנסת, ובאופן רשמי שימש כפקח, בעוד שלמעשה ביצע את תפקיד עוזר לרב.

חברי הועד נעצרו שוב ושוב, אולם יהודים אמיצים הגיעו להחליף את מקומותיהם.

האווירה בבית הכנסת ומערכת היחסים עם הרשויות בשנת 1930-1940

המצב בבית הכנסת באותן השנים, היה קשה. ניתן לראות זאת בבירור, בדו"ח רשמי שנכתב על ידי אחד מחברי וועד בית הכנסת: "הצלחתי להוציא מבית הכנסת את כל הטקסים היהודים: שחיטה, ברית מילה, חתונות, גיטין, ומנהגים אחרים. אני אוודא, שכל זמן שאני כאן, לא תהיה שום דרשה של שום רב או מגיד. ואם תהיה, הם יושמו במאסר".

רשויות העיר ניסו לבחון את האפשרות של הפיכת אולם בית הכנסת לתיאטרון ילדים – "תיאטרון לצופים צעירים". ב-6 במרץ 1941, נרשם דו"ח "על האפשרות לשימוש בניין בית הכנסת". בדו"ח נאמר, ששינוי כזה הוא בלתי אפשרי, משום שהאולם אינו מתאים לתיאטרון, משום שאין בו מקום לחדרי השחקנים ומחסן. אולם זה מקום מתאים לקונצרטים והקרנות סרטים.

ניתן לשער בבטחה, שבית הכנסת בלנינגרד, לא נסגר רק בגלל מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת בזמן המצור

בעת המצור על העיר, גופות היהודים שמתו, הובאו לחצר בית הכנסת; בחורפים של שנות 1941 ו-1942 הגופות שכבו בערימות, וביניהם היה שביל גרוף משלג, מהשער ועד לכניסה. מחצר בית הכנסת, נלקחו history-jewish-community-saint-petersburgהגופות לקברי אחים בבית הקברות היהודי פריאוברזנסקויה. אבל חיי הקהילה היהודים לא נעצרו בקיפאון שאחז בחצר בית הכנסת הקטן, ובבית הכנסת המשיכו להתקיים טקסי תפילה בשבתות וחגים. באותה תקופת רעב, אנשים מצאו את הכוח לבוא לבית הכנסת, אבל לא תמיד היה להם את הכוח לחזור לשוב הביתה.

בית הכנסת בתקופה שלאחר מלחמה

לאחר המלחמה היו חיי הדת, בדיוק כפי שהיו לפניה, תחת פיקוח מתמיד של הרשויות. אחד מהפעילים היהודים, מ.מ. אפשטיין, אשר שירת בבית הכנסת במשך שנים, נעצר בעוון "פעילות ציונית ואנטי-מהפכנית".

בשנות החמישים, גדליה פצ'רסקי, חזן בית הכנסת, עתר לרשויות בבקשה לאשר קיום של קורסים בהיסטוריה יהודית ובעברית. הוא הצליח לארגן מערכת מחתרתית של סיוע לקשישים נזקקים, ולא פחד להגיש תלונות למשרד התובע הכללי, נגד הנציג הרשמי אשר מונה לטפל בעניינים הקשורים בכתות דתיות, אשר הקשה על עבודת הקהילה. העתירות נדחו. פצ'רסקי עצמו נעצר, ונידון ל-12 שנות מאסר.

הרשויות השיקו מסע אנטישמי ואנטי-דתי. בין השנים 1962 ו-1964, נאסר על היהודים לאפות מצות לחג הפסח, ולבצע קבורה יהודית בבית הקברות היהודי פריאוברזנסקויה.

פעילות בני הנוער בין השנים 1950-1970

באמצע שנות החמישים, היה נראה שמאמצי האידיאולוגים במפלגה הקומוניסטים, נושאים פרי. מספר היהודים שבאו לבית הכנסת פחת והלך. חלק history-jewish-community-saint-petersburgהזדקנו ומתו, ואילו אחרים לא היו מוכנים להפגין את התעניינותם ביהדות, מפחד לגורלם של ילדיהם ובני משפחותיהם. גם בשמחת התורה, חצר בית הכנסת היתה כמעט ריקה מאדם. עם זאת, מצב זה נמשך רק מספר שנים. בני נוער יהודים, אשר חוו את הפגיעה בזכויותיהם ללימודים ועבודה, כתוצאה מהחוקה החדשה, התחילו להבין את העוול הברור של השלטון הסובייטי, ואת הצורך לשנות זאת. קודם כל, החלו לחפש עוד צעירים בעלי דעות דומות. בסוף שנות החמישים, כבר השתתפו הרבה יותר צעירים, בחגיגת שמחת תורה בבית הכנסת. הרשויות נאלצו לשלוח לרחוב בית הכנסת, פלוגות של אנשי צבא ודרוזניקס (מתנדבים משטרתיים). הרחבה ליד בית הכנסת, נחסמה בעגלות שחורות אשר שימשו להובלה למעצר.

סוכני הקג"ב התערבבו בין הנוכחים בחצר בית הכנסת, ורשמו את שמותיהם של התלמידים אשר נוכחו שם. תלמידים אלה גורשו מהקומסומול (הליגה הקומוניסטית הצעירה) ומהאוניברסיטות שלהם. המצב היה כה חמור, שועדת המפלגה הקומוניסטית של מספר אוניברסיטאות הזמינה מרצים יהודים, להגיש לתלמידים עבודות לפני שמחת תורה.

אך מאמצים אלה עלו בתוהו. חלק מהתלמידים השתתפו בחגיגות אלו, בכדי לפגוש בן זוג עתידי. אף אחד אינו יודע כמה זוגות נישאו, כתוצאה מחגיגות שמחת תורה. בחצר בית הכנסת, מי שרצה ללמוד עברית והיסטוריה יהודית, או למצוא אנשים בעלי דעות דומות – מצא את מבוקשו.

שיפוץ בית הכנסת לפני המשחקים האולימפיים במוסקבה 1980

בשנים שלאחר המהפכה, לא נעשו שום שיפוצים רציניים בבית הכנסת.

לקראת האולימפיאדה בשנת 1980, שהתקיימה במוסקבה ולנינגרד, בית הכנסת נכנס לרשימת האתרים המרכזיים של העיר. זו הסיבה שבשנת 1978, הקצתה המדינה משאבים רבים לשיפוץ בית הכנסת. עבודות התיקון בוצעו תחת פיקוחו של יו"ר הקהילה, קלמן אפרימוביצ'ה פלוטקין.

במהלך שיפוצים אלו, הותקנו קורות תמיכה נוספות בבניין, וכמה מחלקיו חולקו לשתי קומות.

תנועת הרפיוזניקים בשנות השבעים והשמונים

history-jewish-community-saint-petersburgבשנת 1970, קבוצה של ציונים צעירים, תכננה לחטוף מטוס משדה התעופה רזבקה ולטוס עימו לשבדיה. מטרתם הייתה לארגן מסיבת עיתונאים, ולספר לעולם מה באמת קורה ליהודים בברית המועצות. תוכנית זו נועדה לכישלון; מתכנני החטיפה נעצרו ונכלאו. עם זאת בשנות השבעים המוקדמות, אישרו הרשויות ליהודים לצאת מחוץ למדינה. אולם חגיגה זו לא נמשכה זמן רב. בראשית שנות השמונים, חדלו הרשויות להנפיק אישורי הגירה. כך נוצר מעגל של רפיוזניקים (יהודים שבקשתם לאישור יציאה נדחתה). יהודים נאלצו להישאר בברית המועצות, והחלו לחשוב על האפשרויות של תחייה יהודית במקומם. לעתים קרובות בית הכנסת, הפכה למרכזם. בשנת 1970, רוב היהודים בלנינגרד לא ידעו דבר על היהדות, אולם, בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, צעירים רבים התאספו לחגוג בבית הכנסת.

לדברי הנציב לענייני דת, זרינוב, חגי תשרי של שנת 1972 בלנינגרד, עברו בשקט יחסית לשנים קודמות. היו פחות אנשים, ובני נוער רקדו ושרו רק בחצר בית הכנסת, ולפיכך לא היה צורך לחסום את תנועה לאורך רחוב בית הכנסת. בזכרונם של המשתתפים, כוחות שיטור עם כלבים, מנעו מהצעירים לבלות זמן רב מדי בשירה וריקודים בחצר בית הכנסת. עם זאת, במהלך ימי השנה הרגילים, רק מספר קשישים הגיעו לבית הכנסת. נדמה היה שבית הכנסת מתרוקן, במיוחד לאחר מותו של הרב א. לובנוב. אולם עד סוף שנות השבעים המצב השתנה, כאשר פעילים יהודים פנו לכיון של יהדות מסורתית.

אנשים צעירים החלו לבוא לבית הכנסת לא רק בחגים, אלא גם בימי החול. הפחד מהקג"ב, גרם לרב אפים זבלביץ' לויטיס, אשר מונה כרב בשנות השמונים המוקדמות, והזקנים, אשר היו עיקר הקהילה, להתייחס אל הצעירים בחוסר אמון. לדברי אחד ממשתתפי התנועה המתעוררת, הזקנים, אשר שרדו בתי כלא ומחנות, פחדו לא רק עבור עתיד הקהילה, אלא גם עבור הצעירים עצמם. זו הסיבה שהם התנהגו אליהם באופן לא ידידותי וביקשו מהם לעזוב. אבל מתחת לפני השטח, הם שמחו ללמד אותם, ואפילו להשאיל להם ספרים מהספרייה, למרות שזה עמד בניגוד לחוק.

בהדרגה, עד אמצע שנות השמונים, בית הכנסת הפך למרכז החיים היהודים בלנינגרד. תפקיד זה לא יכלו הזקנים למלאות. אט אט, נוצרה רשת מחתרתית של חוגים שונים וסמינרים, שמפעיליה היו קשורים בדרך זו או אחרת ליהדות.

בית הכנסת בתקופה הפוסט הסובייטית

שנות הפרסטרויקה

history-jewish-community-saint-petersburgבשנת 1987, החלה לעבוד על יצירת ארגוני תרבות יהודים באופן חוקי. בהתבססם על ערעור שהגיש העיתון "סמנה" בכדי ליצור מועדונים שונים, החליטו פעילים יהודים, לרשום אגודה תרבותית ראשונה בעיר – אגודת החובבים של מוסיקה יהודית עממית. הניסיון הראשון כשל.

עם זאת, בחודש מאי 1988, נערכו בבית הכנסת קונצרטים של הפסטיבל הבינלאומי לחזנות, שאושר על ידי הרשויות. בסך הכל, נערכו שישה קונצרטים ביומיים. הכרטיסים נמכרו בכל משרד לממכר כרטיסים, וכרזות נתלו בכל רחבי העיר. לא היה סנטימטר אחד פנוי בכל בית הכנסת במהלך הקונצרטים. מעל שלושה עשרה אלף איש השתתפו בקונצרטים. גם אלה שהיו רחוקים מחיי דת יהודיים, החשיבו קונצרטים אלה, כפריצת דרך לקראת מתן תוקף חוקי לחיי יהדות סדירים.

בשנת 1991 ביוזמת ארגון שמיר, נחנך בית ספר יהודי בבית הכנסת. יוזם בית הספר ומנהלו הראשון היה הרב מיכאל קוריץ. לאחר מכן, עברה משרה זו לידיו של מארק גרוברג. בשנת 1996, נבחר כיו"ר הקהילה היהודית בפטרבורג.

בשנת 1992, הרב מנחם מענדל פבזנר, שליחו של הרבי מליובאוויטש, הגיע לפטרבורג והחל לפעול. בשנת 1997, לאחר פרישתו של הרב לויטיס, הפך לרבה ראשי של פטרבורג.

בית הכנסת היום

history-jewish-community-saint-petersburgהיום, בית הכנסת, אשר נבנה לפני למעלה ממאה שנה, הופך שוב למרכז תרבותי ליהודי פטרבורג. בית הכנסת מאפשר ליהודים, לשמור על המסורת היהודית והמצוות (ברית מילה, נישואין וכן הלאה). תפילות בשבתות וחגים הפכו לדבר שבשגרה, ואירועי החגים, מתקיימים באווירה חגיגית ועליזה.

בבית הכנסת פועלים שני גני ילדים. בשני מחוזות שונים של העיר, פועלים שני בתי ספר יהודים, ושתי פנימיות לנערות ונערים. בסך הכל למעלה מ-500 ילדים וילדות, נערים ונערות נהנים ממערכת חינוכית יהודית. כמו כן עשרות צעירים, לומדים בישיבת "תומכי תמימים".

מרכז החסד של בית הכנסת, מטפל בצרכיהם של למעלה מאלף קשישים וחולים. מרכז החסד מספק מזון חם וביגוד, ועזרה רפואית ופסיכולוגית בחינם. בכל יום, בתי התמחוי מספקים ארוחות חינם ללמעלה מ-300 איש.

תוכנית השידוכים של בית הכנסת, סייעה לעשרות זוגות להקים בית בישראל.

בית הכנסת מפעיל גם חנות כשרה, אשר מוכרת מזכרות יהודיות, אביזרי דת יהודים, ספרים יהודיים ומזון כשר. כמו כן, במתחם בית הכנסת, פועלים מסעדה כשרה ומקווה טהרה מודרני.


זמני תפילות
זמני תפילות
שבת

אוכל כשר
מסעדה
חנות כשרה

Рейтинг@Mail.ru
Яндекс.Метрика