היסטוריית בית הכנסת הכורלי הגדול בפרטבורג

הקמת הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בפטרבורג
התפתחות הקהילה היהודית הראשונה
קהילות החיילים המשוחררים
בתי הכנסת של החיילים
חיילים רבנים

בניית בית הכנסת

הקיסר אלכסנדר השני, ממעיט במגבלות החוקים על יהודי פטרבורג
השינויים בהרכב הקהילה והרבנים החדשים
קבלת אישור לבניית בית כנסת, וועדת הבנייה
בניין בית הכנסת הזמני
מציאת מגרש לבנייה
דיון על עיצוב בניין בית הכנסת
בניית בית הכנסת הקטן
השלמת הבנייה וחנוכת בית הכנסת הגדול

בית הכנסת בשנים 1894 - 1917

סגירת בתי הכנסת הישנים
קישוט בית הכנסת והתקנת הגדר
מכירת מקומות בבית הכנסת
תפילה מוזיקלית
פעילויות קהילתיות
מחסור בכספים לפעילות קהילתית
מותו של גיראצי גינזבורג ובחירת יו"ר קהילה חדש
גידול במספר חברי הקהילה
מלחמה העולם הראשונה – 1914
מהפכת פברואר – 1917

בית הכנסת בעידן הסובייטי

החיים הדתיים בלנינגרד לאחר מהפכת אוקטובר
הרבי הריי"צ – הרב יוסף יצחק שניאורסון בלנינגרד
ניהול הקהילה לאחר מהפכת אוקטובר
האיסור על גיוס כספים
סגירת בית הכנסת בשנת 1930
ניהול בית הכנסת משנת ה-30 המאוחרות ועד לשנות ה-40 המוקדמות
האווירה בבית הכנסת ומערכת היחסים עם הרשויות בשנת 1930-1940
בית הכנסת בזמן המצור
בית הכנסת בתקופה שלאחר המלחמה
הפעילות היהודית של בני הנוער בין השנים 1950-1970
שיפוץ בית הכנסת לפני המשחקים האולימפיים במוסקבה – 1980
תנועת מסורבי העליה בשנות השבעים והשמונים

בית הכנסת בתקופה הפוסט הסובייטית

שנות הפרסטרויקה
בית הכנסת היום

הקמת הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בפטרבורג

history-jewish-community-saint-petersburgהיהודים הראשונים באו לפטרבורג, מיד לאחר שהעיר הוקמה. עם זאת, היו הם צאצאיהם של גרים, שהוזמנו על ידי פטר הגדול קיסר רוסיה, להשתתף בבניית העיר, ולכן היה להם קשר קלוש להתפחות הקהילה היהודית בעיר.

באופן רשמי, על פי הצו המלכותי של יקטרינה הראשונה קיסרית רוסיה, יישובם של יהודים נאסרה לא רק בבירת רוסיה, אלא במדינה כולה. עם זאת, עבור רווחים כלכליים, הפרו הקיסרים הרוסים את הצו. זוהי הסיבה, שיהודים אשר שירותם היה דרוש להתפחות העיר, קיבלו אישור זמני מבית המשפט לגור בפטרבורג.

רוב היהודים שהגיעו לפטרבורג באותו זמן, היו בעלי הון, סוחרים ורופאים. באופן כללי, היו הם אנשים אמידים עם משרתים ומשפחות ברוכות ילדים. כמעט בכל בית יהודי היה מניין – פורום הכרחי לתפילה בציבור. כך, למרות שלא היו בתי כנסת רשמיים בפטרבורג, ערכו היהודים תפילות בבתיהם.

שלטונה של קיסרית רוסיה אנה איבנובה, התאפיין בדיכוי חמור של היהודים. בשנת 1740, חתמה על צו המורה לגרש את כל היהודים מאוקראינה. בשנת 1742 אושר צו זה על ידי הקיסרית יליזבטה פטרובנה, אשר התעקשה על עזיבתם של היהודים עם רכושם, מכל הערים והכפרים ברוסיה ובאוקראינה.

יקטרינה הגדולה, הקיסרית ששלטה לאחר מכן, נקטה במדיניות כפולה כלפי היהודים. כיון שהנצרות האורתודוקסית היתה הדת הרשמית של האימפריה הרוסית, היה עליה להתחשב בדעת הקהל ובכנסייה. לפיכך, נאסר על יהודים להתיישב בפטרבורג. עם זאת, למען שגשוגה של המדינה, היא אפשרה לחלק מהם להתגורר בעיר.

history-jewish-community-saint-petersburgבסוף המאה השמונה עשרה, לאחר חלוקת פולין, סופחו למערב רוסיה שטחים גדולים, שאוכסלו לא רק בפולנים, ליטאים, אוקראינים ובילורוסים, אלא גם ביהודים. במאה השמונה העשרה, הפכו היהודים לאורחים תכופים בעיר. בין אלה שהגיעו לפטרבורג, היו לא רק סוחרים, אלא גם מתמחים רפואיים אשר ביקשו להיבחן באוניברסיטה הרפואית, על מנת לקבל רישיון לעסוק ברפואה. כמו כן, ביקרו בעיר משלחות של יהודים ממחוזות שונים במדינה. בשנת 1785, משלחת בת שישה יהודים מבלארוס, הצליחה בשתדלנותה אצל הקיסרית- לשפר את תנאי המחייה של האוכלוסייה היהודית בשטחים שסופחו לרוסיה.

התפתחות הקהילה היהודית הראשונה

הקהילה היהודית הראשונה של פטרבורג, התקבצה סביב הסוחר ואיש העסקים אברהם פרץ, אשר התגורר בביתו של קצין המשטרה צ'יצ'רין, בשנות השבעים המאוחרות של המאה השמונה העשרה. הקהילה הורכבה מילידי שקלוב, אשר נקראו "המשכילים משקלוב". אלה הובאו לעיר באופן רשמי, כנציגים יהודים בוועידה היהודית כביכול, אשר נוסדה בשנת 1802. יחד עם הנציגים היהודים, באו בני משפחותיהם, עוזריהם ומשרתיהם. באותה שנה קנו היהודים מהקהילה הלותרנית, חלקה בבית הקברות הלותרני, בכדי שיוכלו להשתמש בה לקבורה יהודית. ההיסטוריה של הקהילה היהודית בפטרבורג, מתחילה באופן רשמי בשנה זו.

הנציגים היהודים ובני משפחותם היו תושבים זמניים בעיר, אולם נוכחותם הורגשה כבר בתחילת המאה התשע עשרה. הם התגוררו בפטרבורג באישור משפטי. אולם יהודים רבים, ביניהם קבלנים, סוחרים ובעלי מלאכה, התגוררו בבירה למרות הצו הרשמי. בירת המדינה המשיכה למשוך אליה יהודים, כיון שהיתה מרכז מסחרי, והעורק הראשי של החיים הפוליטיים והתרבותיים של המדינה. בשנת 1826, מספר היהודים אשר התגוררו בעיר הסתכם בכ-248.

בשנת 1789, אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן שניאורסון מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, חי בעיר כאסיר. עקב חשדות שקריות כבוגד באימפריה הרוסית, נעצר ונאסר במבצר הפטרופבלי. אולם עד מהרה נמצא חף מפשע, ושוחרר.

history-jewish-community-saint-petersburgקהילות החיילים המשוחררים

הקהילה היהודית שהתקבצה סביב אברהם פרץ, התפוררה אט אט, אם כי, יהודים המשיכו להתגורר בעיר. קהילה חדשה, או ליתר דיוק, קהילות חדשות, הופיעו בפטרבורג בשנות העשרים המאוחרות של המאה התשע עשרה. קהילות אלה היו קהילות של חיילים. החל משנת 1828, גויסו יהודים לצבא הרוסי. העיר פטרבורג היתה הריכוז הצבאי הגדול ביותר, ובין החיילים ששירתו בבסיס הצבאי המוצב בעיר, היו יהודים. החוק איפשר לחיילים יהודים, כמו גם לכל הטוראים והסמלים האחרים לגור בעיר עם בני משפחותיהם.

עד שנת 1855, השתחררו חיילים יהודים רבים משירות צבאי, ובשלב מאוחר יותר, על פי צו מקיסר רוסיה, אלכסנדר השני, ניתנה להם הזכות להתגורר בכל מקום, כולל בעיר הבירה. טוראים וסמלים אלו שעדיין היו צעירים יחסית, קיבלו פנסיה קטנה מאוד, וכיון שהיו בעלי משפחות נאלצו לחפש את פרנסתם. רבים מהם הפכו לבעלי מלאכה. כל מי שלא היה כשיר להתעסק במלאכה מסויימת, הלך לשרת בחטיבת כיבוי האש או בכוח השיטור העירוני.

בסוף שנות החמישים של המאה התשע עשרה, האוכלוסייה היהודית הגדולה יחסית, התגוררה בעיר באופן חוקי.

בתי הכנסת של החיילים

חלק משמעותי מהחיילים היהודים שהוצבו בבסיס הצבאי בעיר, שמר על אמונתו היהודית. בשנות השלושים המאוחרות, צו חוקי אישר לטוראים וסמלים ממוצא יהודי, להתאסף history-jewish-community-saint-petersburgולהשתתף בטקסים יהודיים בזמנם החופשי, בהתאם לחוקי דתם. דבר זה יצר את הצורך בבתי כנסת.

החיילים ביקשו לארגן בית כנסת באיזור המגורים הצבאי. בכדי לעשות זאת, שכרו מספר משפחות דירה באיזור המגורים, והשתמשו בדירה זו כבית כנסת. בשלב ראשון, השלימו הרשויות עם המצב החדש, אולם בשלב מאוחר, נצטוו היהודים להרחיק את בית תפילתם מאיזור המגורים. מאז בתי הכנסת הועתקו לאיזור סמוך למקום המגורים.

חיילים רבנים

הרשויות לא רצו לשכור רבנים צבאיים, והרבנים מונו מקרב החיילים. כך שהרבנים הראשונים של הקהילות היהודיות המפוזרות, היו חיילים. כמובן, שלרבנים אלה היה ידע מועט ביהדות, אבל הם היו בקיאים במנהגים ובסדר התפילות. בשנת 1859, מונה לראשונה חייל בדימוס – קצין במשטרת פטרבורג, לוסל לאף, כעוזר רשמי לרב. הוא קיבל את המינוי, עקב כך שהיה בן חסותו של הרוזן אלכסנדר סובורוב – המושל הכללי של פטרבורג. בשלב מאוחר יותר, מונו רבנים צבאיים באופן רשמי.

בניית בית הכנסת

הקיסר אלכסנדר השני, ממעיט במגבלות החוקיים של יהודי פטרבורג

history-jewish-community-saint-petersburgבחודשים הראשונים לשלטונו של אלכסנדר השני, אחד הספקים העיקריים של הצבא הרוסי, בעל תואר "אזרח נכבד לדורותיו" של מדינת רוסיה, מר אבזל גינזבורג, הגיש תזכיר לקיסר, בו הוא מנה מספר סיבות, מדוע מומלץ לקיסר להמעיט במגבלות נגד היהודים. דבר זה עמד בקנה אחד עם הרעיונות הליברליים של הקיסר הצעיר. כתוצאה מכך יהודים – חיילים בדימוס, סוחרים ואנשים עם תארים אקדמיים (בשלב מאוחר יותר – רק אלה עם חינוך גבוה יותר), כמו גם בעלי מלאכה שונים, הורשו להתגורר מחוץ לתחום המושב, כמו גם בפטרבורג עצמה. רשות זו הורחבה גם לבני משפחתם, וכן למספר מוגבל של משרתים.

יהודים שהתגוררו באופן חוקי בעיר הבירה, היהודים קיבלו רשות להזמין לעירם רבנים ממקומות אחרים. הקהילה היהודית בפטרבורג גדלה במהירות, וכך גם מספר בתי הכנסת. בשלב זה, פעלו מספר בתי כנסת בנוסף לבתי הכנסת של החיילים.

השינויים בהרכב הקהילה והרבנים החדשים

הגידול הכמותי של הקהילה היהודית, לווה בשינויים מהותיים בהרכב שלה. אליטה חדשה של יהודים התגבשה לה בעיר, בה היו אנשים אמידים ומשכילים. בנקאים ואנשי עסקים יהודים, הם נטלו חלק חשוב בהתפתחות חיי העיר. באותו זמן, קרמה האריסטוקרטיה היהודית (רופאים, מתרגמים ופרופסורים) עור וגידים. בסך הכל, בשנת 1868, אחוז היהודים בפטרבורג (גברים) אשר ידעו קרוא וכתוב היה 72 אחוז (בקרב האוכלוסייה הרוסית האורתודוקסית בבירה, אחוז יודעי קרוא וכתוב היה רק 54). לקהילה החדשה היו דרושים רבנים חדשים. רבה הראשון של פטרבורג שהיה בעל תואר בפילוסופיה, היה הרב history-jewish-community-saint-petersburgאברהם ישעיה ניימן. מינויו אושר בשנת 1864, גם בשל חסות הרוזן אלכסנדר סובורוב, המושל הכללי של פטרבורג. הרב הבא היה הרב אברהם דרובקין, בעל תואר שני בתיאולוגיה, מאוניברסיטת ורוצלב. בשנת 1908, הרב משה אלעזר אייזנשטדט, בוגר אוניברסיטת ברלין, התמנה כרבה הראשי של פטרבורג.

קבלת אישור לבניית בית כנסת, וועדת הבנייה

ב-12 בפברואר 1865, אישר הקיסר את החוק שנוסח על ידי ועדת שרים, חוק אשר התיר להקים מחלקה כלכלית בבית הכנסת של הקהילה יהודית בפטרבורג, מבלי להעניק להם כל סמכות דתית.

ב-1 בספטמבר 1869, אישר הקיסר את התקנה של ועדת השרים לבניית בית כנסת, בכדי להחליף את בית הכנסת הקיים.

ב-11 בספטמבר, נציגי בתי הכנסת בעיר, בחרו וועדה שתהיה אחראית על בניית בית הכנסת, בראשות הברון גיראצי גינצבורג. הוועדה החלה מיד בגיוס כספים לבנייה. התרומה הגדולה ביותר נעשתה על ידי אבזל גינזבורג אשר תרם שבעים אלף רובל, תרומות של עשרים וחמשה אלף רובל ניתנו על ידי שמואל פוליאקוב וי.א. וואוולברג, עשר אלף רובל על ידי א.מ. ורשבסקי וא.י. זק. שאר התורמים נתנו סכומים שנעו בין שבעת אלפים רובלים (מר לאון רוזנטל) ושני רובלים (ד"ר סמסונוביץ' מקייב).

מחצית מהמושבים, נמכרו באופן שבעליהם יוכלו להוריש את מקומם בבית הכנסת לבני משפחתם. הכסף שנאסף שימש להוצאות בניית בית הכנסת. מאוחר יותר, התברר שכמות הכסף אינה מספיקה. הוועדה נטלה הלוואה מהבנק המסחרי סנט פטרבורג-מוסקבה, על סך שבעים אלף רובלים, ולאחר מכן פנתה גם לגיראצי גינזבורג, והאחים שמואל ודניאל פוליאקוב לצורך קבלת הלוואה נוספת.

בניין בית הכנסת זמני

history-jewish-community-saint-petersburgבשנת 1870, רכש ועד בית הכנסת בניין בסוללת פונטנקה. הקומה הראשונה בו אוכלסה במשרדים, והקומה השנייה הוקדשה לבית הכנסת. מבנה זה נחשב כמקום זמני, שישמש לתפילה במהלך בניית בית הכנסת. מנהיגי הקהילה ביקשו, שבית הכנסת ישמש לא רק כבית תפילה ליהודי פטרבורג, אלא גם ישמש כסמל לשוויון אזרחי, משאלת לבם של יהודי רוסיה כולה. תקוות שווא זו, התבססה על הרפורמות הליברליות שהתרחשו באותה תקופה, ובעצם קיומה של הקהילה היהודית בעיר הבירה.

מציאת מגרש לבנייה

עוד הוועדה מחפשת מגרש לבניית בית הכנסת. הנציב המשטרתי הכללי של העיר, פ"פ טרפוב, אסר על רכישת האתר בפינת רחוב גורוקוביה וסוללת פונטנקה, בטוענו שאתר זה סמוך מדי לבניין הכנסייה האורתודוקסית.

ניסיון לרכוש חלקה בבולשוי צרסקוסלסקי פרוספקס ליד גשר אבוקובסקי, נחל אף הוא כישלון. לבסוף, בקיץ של שנת 1872, מזכיר הקהילה ל. א. גורדון, מצא מגרש בפינת הרחובות אופיצרסקיה ובולשיה מסטרסקייה, אבל טרפוב שוב טרפד את הרכישה, באומרו ש"בית הכנסת היהודי לא יכול להיבנות באיזור מגורים, בכדי להימנע מהתאספות המון, ומהלכלוך והזוהמה כתוצאה מכך".

רק לאחר פיטוריו של טרפוב בשנת 1878, עשר שנים לאחר תחילת המשא ומתן, הצליחה הקהילה להשיג אישור לרכוש את ביתו של א.א. רוסטובסקי עם השטח הסמוך ברחוב בולשיה מסטרסקייה. השטח נקנה ב-16 ינואר 1879, בסכום של שישים וחמשה אלף רובלים.

דיון על עיצוב בניין

הדיון על העיצוב האדריכלי החל בשנת 1878. ל.א. גורדון טען, ש"בעת בניית בתי תפילה, יהודים מעולם לא דבקו בסגנון מסויים, אלא שאלו את הסגנון מהמדינות history-jewish-community-saint-petersburgבהן הם גרו", ובשומרם על תחושה פנימית של דתם "התייחסו מעט מאוד למראה הפנימי". ו.ו. סטסוב, מבקר אמנות רוסית מפורסם, טען להיפך, שסגנון בית הכנסת העתידי חייב להיות דומה לעיצוב מאורטני.

ביולי של שנת 1879 הוכרזה תחרות. חברי הוועדה בראשות א.א. סטסוב, בחרו בעיצוב שהוצג על ידי באקמן ושבושניקוב. אולם כאשר התוכנית ההנדסית הוגשה לאישור הקיסר אלכסנדר השני במרץ 1880, הורה הלה "לתכנן תוכנית צנועה יותר".

זו הייתה מכה לקהילה. למרבה המזל, הסכימו האדריכלים לתכנן תוכנית חדשה בחינם.

ב-16 במאי 1883, הקיסר אלכסנדר השלישי, אישר את טיוטת העיצוב של בית הכנסת. לאחר סיום תכניות העיצוב בשנת 1883, ועדת הבנייה בראשות א.א. קאופמן החלה את הבנייה. האדריכל ומפקח העבודה היה א.ו. מלוב, וס.א. קליין וב.י. גרשוביץ מונו כעוזריו. בקיץ 1883, הושהתה הבנייה עד 1884, כיון שהיה צריך לעבד את העיצוב, על-מנת להוזיל את עלויות הבניה. האוצֵר החדש של הפרוייקט היה נ.ל. בניוס, אשר נהנה מאמונה של משפחת המלוכה והממשלה. שמואל פוליקוב נבחר כיו"ר ועדת הבנייה.

בניית בית הכנסת הקטן

ביום הראשון של סוכות, ה-13 באוקטובר 1886, נחנך בית הכנסת הקטן. תקרת הטיח עוצבה ונוצרה על ידי הפסל משה ישראלביץ' אנוליק, ארון הקודש עוצב על ידי הנגר ברמן, וסלומון אנטוביל שביצע את עבודות הצבע. בית הכנסת הקטן שימש כבית כנסת זמני, עד שהאולם הגדול היה מוכן. מאוחר יותר, שימש האולם הקטן כבית הכנסת של הסוחרים החסידים.

השלמת הבנייה וחנוכת בית הכנסת הגדול

history-jewish-community-saint-petersburgבשנת 1888, כיפת בית הכנסת הגדול קושטה בעיצובי נוי והבנייה הסתיימה. בחמש השנים הבאות, בוצעו בו עבודות עיצוב פנים. עבודות הצביעה, הגימור והעבודות בעץ בוצעו על ידי הקבלן מ. גימלפרב. הספסלים בקומה הראשונה יוצרו על ידי הנגר ברמן, מעקות הברזל של המדרגות, יוצרו במפעל בבעלות איזידור גולדברג. ארון הקודש של בית הכנסת הגדול, נתרם על ידי בניו של אבזל גינזבורג, לעילוי נשמת אביהם.

ב-8 בדצמבר 1893, נערך טקס החנוכה הרשמי של בית הכנסת הגדול. זו הייתה חגיגה אמיתית ליהדות רוסיה. מנהיגי הקהילה, פתחו את הדלת הראשית עם מפתח מוכסף, וערכו הכנסת ספר תורה לשבעה ספרים. יו"ר מועצת המנהלים של הקהילה, הברון גיראצי גינזבורג, נשא את ספר התורה הראשון. מ.א. ורשבסקי ול.י. פוליאקוב פסעו אחריו עם נרות דולקים.

לאחר תהליך שהחל עשרים וארבע שנים לפני כן, אשר כלל את קניית השטח, קבלת אישורים והבנייה עצמה, חנך בית הכנסת הגדול של פטרבורג, את שעריו סוף סוף. בטקס החנוכה, הביע הרב את תקוותו, שבית הכנסת החדש "יהפוך לנקודת ההתחלה של בית הכנסת, בית כנסת של אהבה ושלום עולמיים".

בית הכנסת בשנים 1894 - 1917

סגירת בתי הכנסת הישנים

חנוכת בית הכנסת, לא הייתה אירוע משמח לגמרי עבור יהודי העיר. על פי הצו שנוסח על ידי ועדת השרים משנת 1869, כל בתי הכנסת הקיימים היו צריכים להיסגר. בית הכנסת נועד לקהילה בת 1,200 חברים בלבד, ולא יכול היה להכיל את האוכלוסייה היהודית כולה. מחוסר ברירה חדרי שירות ומרתפים, החלו לשמש כבתי תפילה. סגירת בתי הכנסת,  מנעה גם מהיהודים שגרו בפרברי העיר-את האפשרות להתפלל בבית כנסת, זאת בגלל המרחק הרב, שהיה יותר מהמרחק המותר להליכה בשבת, על פי ההלכה היהודית.

במהלך עשר השנים הבאות, פנו יהודים מפרברי העיר פטרבורג לרשויות, ובקשו מהם לאפשר פתיחה מחדש של בתי הכנסת שנסגרו בשנת 1894. פנייתם נענתה בשלילה.

שבעת בתי הכנסת הרשמיים נסגרו, וחברי הקהילות שלהם, הועברו לבית הכנסת החדש. החסידים עברו לבית הכנסת הקטן, ושאר תושביה היהודיים של העיר – למתחם  של בית הכנסת הגדול. דבר זה דרש לצייד את בית הכנסת עם מחיצות מרובות כדי לחלק את החללים הגדולים בו בצורה מלאכותית.

history-jewish-community-saint-petersburgקישוט בית הכנסת והתקנת הגדר

הקהילה תכננה להמשיך לקשט את בית הכנסת ולהוסיף בו ציוד. נברשת חדשה נרכשה לאולם החופות, לזכרו של אלכסנדר השני. השרטוטים של ארון הקודש והבימה היו מוכנים. גם החלפת רצפת הקרשים בשיש, נשקלה, אבל תוכנית זו לא התקדמה.

כיון שהתאורה באולם לא הייתה מספקת, הרעיון של תאורה חשמלית שבעבר נדחה, הועלה שוב על השולחן בשנת 1898.

בשנת 1905, וועדה מיוחדת קיבלה את האחריות להחליף את גדר העץ הרעועה מסביב לבית הכנסת בגדר אבן. בגדר החדשה היו סורגי ברזל ושני שערים. הגדר והשערים ייוצרו על-פי התכניות של האמן רופט. התכניות אושרו על ידי המחלקה הטכנית של העירייה, ב-29 ביולי 1905.

למעשה רק בשנת 1909, נאסף כל סכום הכסף שנדרש והעבודות המתוכננות בוצעו בפועל, הם כללו התקנה של מנורות מזכוכית מלוטשת.

מכירת מקומות בבית הכנסת

לאחר חנוכת בית הכנסת, החל ועד בית הכנסת למכור מקומות ישיבה לחברי הקהילה. ניתן היה לקנות מושבים לשנה או לשימוש קבוע. כמו כן, נערכו חתונות באולם המרכזי של בית הכנסת, והיה ניתן לבחור בין שבעה סוגים של ארגון החתונה, השונים בעיצוב ובעלות.

תפילה מוזיקלית

תשומת לב רבה הוקדשה לחלק המוזיקלי של התפילה. בכדי להשיג את הביצועים ברמה המושלמת ביותר, הוזמנו מומחים מוזיקליים כבוגוסלבסקי, גולדנבלום ואחרים.

history-jewish-community-saint-petersburgבבית הכנסת היו שני חזנים, מנצח המקהלה, תשעה חברי מקהלה בוגרים ושישה ילדים; היו זמנים בהם השתתפו עשרים ושניים אנשים במקהלה.

החל משנת 1894, הפיק בית הכנסת לוחות שנה, עליהם הודפסו זמני התפילה בבית הכנסת הגדול, ובבית הכנסת הקטן.

פעילויות קהילתיות

בית הכנסת הגדול, אשר שימש כיורשם של בתי הכנסת הזמניים, הפך למרכז חיי הדת בפטרבורג. מנהיגיה עשו כמיטב יכולתם בכדי למלא את התפקיד של הגוף המוביל בקהילה היהודית, ובכלל זה גם של בתי הכנסת האחרים-אשר לאחר ביטול האיסור בשנת 1904, החלו להיבנות בעיר. פעילותם של מנהיגי הקהילה, כללה סוגים שונים של צדקה, כגון: תמיכה בספרייה של החברה להשכלה יהודית, והנחלת חינוך יהודי לנוער. כך, אורגן לימוד מסודר של נושאים יהודים לתלמידי הגימנסיה היהודית. בשנת 1897, נבנתה באמצעות תרומות של חברי הקהילה בשטח בית הכנסת, מכללה יהודית.

מחסור בכספים לפעילות קהילתית

למרות שכל היהודים שהתגוררו באופן קבוע בפטרבורג, היו חברים בקהילה, מספר החברים ששילמו את דמי החבר במילואם היה בסך הכל כ-200 אנשים. כתוצאה מכך, הנהלת בית הכנסת הרגישה חוסר במשאבים כספיים, על אף שכמה מחברי הקהילה הפעילים, תרמו תרומות שעלו בהרבה על דמי החבר השנתיים בסך עשרים וחמשה רובל. ד.ס. פוליאקוב תרם 2,400 רובל, יורשיו של א.ג. גינזבורג תרמו 2000 רובל, י.א. וואוולברג – 360 רובל, וי.א. ורשבסקי – 240 רובל. פרט לתרומות אלה, תרמו חברי הקהילה עבור הזכות להיקרא לעלייה לתורה, ורבים מהם תרמו תרומה לקרנות הצדקה השונות.

מותו של גיראצי גינזבורג ובחירת יו"ר חדש

גיראצי גינזבורג נפטר ב-17 בפברואר 1909. ארונו הובא מדירתו בשדרת קונוגברדייסקי 17, אל בית הכנסת. ברחבת הכניסה לבית הכנסת נערך טקס מיוחד לזכרו. לאחר מכן נלקח history-jewish-community-saint-petersburgהארון לתחנת הרכבת בוורשה, ומשם ארונו הועבר לפריז-שם נקבר בחלקה המשפחתית. עיתוני התקופה דיווחו שהמנוח "חלה בסרטן" וש"בחודשים האחרונים, היה מרותק למיטתו וסבל קשות. יום לפני מותו סבל מייסורים מרים, אך היה בהכרה והיה מסוגל לדבר". משפחתו התבקשה לקבור אותו בפטרבורג, אך סירבה בנימוס, משום שרצונו של המנוח היה להיקבר ליד אשתו האהובה, אשר נפטרה בצעירותה. ב-25 בפברואר 1909, יום קבורתו בבית העלמין בפריז, נערך בבית הכנסת בפטרבורג טקס מיוחד לזכרו. לאחר מותו של גיראצי גינזבורג, נבחר בנו, המלומד היהודי ד.ה. גינזבורג ליו"ר בית הכנסת, אולם הוא נפטר כעבור שנה. בני משפחת גינזבורג, עמדו בראש הקהילה למעלה מיובל שנים. בשנת 1910, נבחר מ.א. ורשבסקי כיו"ר הקהילה החדש.

בשנת 1913, ביום השנה הרביעי למותו של גיראצי גינזבורג, נערך בבית הכנסת טקס לזכרו. לאחר הטקס, נחנך באופן רשמי מוזיאון על שמו. המוזיאון הציג את המתנות שניתנו לו ביום הולדתו ה-75, כמו גם את זרי הפרחים שהונחו על ארונו.

גידול במספר חברי הקהילה

בתקופה שלאחר שנת 1910, החלו יהודי פטרבורג להתקרב עוד ועוד לחיי הדת. ב-1916, מספר החברים ששילמו את דמי החבר באופן מלא היה 500 אנשים. בנוסף לכך היו חברים ששילמו דמי חבר באופן חלקי, מספרם הסתכם ב-700 חברים. המספר הכולל של יהודים אשר היו קשורים לבית הכנסת ומוסדותיו, היה כ-3000 אנשים. פרט לחברים אלו, עוד כ-1,500 יהודים היו פעילים ונטלו חלק כזה או אחר בבתי הכנסת האחרים ביער(7 מתוכם בשטחו של בית הכנסת, ואחד עשרה מחוצה לה).

מספר היהודים בעיר הבירה, אשר היה להם קשר ישיר או עקיף עם חיי הדת היהודית- אשר מרכזה היה בבית הכנסת, הסתכם בכשמונת אלפים גברים, לא כולל בני משפחתם, או יהודים שהתפללו בביתם.

מלחמה העולם הראשונה 1914

history-jewish-community-saint-petersburgלאחר שגרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה ב-19 ביולי, 1914, חייהם של היהודים אשר התגוררו בבירה, השתנו באופן דרמטי. ב-22 ביולי, נערך בבית הכנסת טקס תפילה להצלחת ניצחון הצבא הרוסי. בטקס השתתפו מספר רב של אנשים. בראשות רב הקהילה, הרב משה אייזנשטדט, חברי הקהילה פתחו  מספר קרנות צדקה, אשר תמכו קודם כל, בוועד היהודי והתמקדו בסיוע לנפגעי המלחמה. קרן זו סייעה בעיקר ליהודים אשר גורשו מאזורי המלחמה באשמת סיוע לאויב. הקהילה גם תמכה ומימנה את הוועדה אשר עזרה לפצועים; בבית החולים של הקהילה היהודית היו 100 מיטות ששימשו את הפצועים ששבו מהמלחמה ללא הבדל דת. קרן הצדקה רכשה גם אמבולנסים ופעלה רבות למען סיוע לנפגעי המלחמה.

מהפכת פברואר – 1917

history-jewish-community-saint-petersburgהמהפכה הבולשביקית התבטאה גם  בכך שבוטלו סמכויותיו של ניקולאי השני, והוצא צו המורה על ביטול כל ההגבלות הלאומיות והדתיות על היהודים. צו זה התקבל בשמחה על ידי יהודי פטרבורג לפני חג הפסח. במהלך תפילות החג בבית הכנסת, נשא רב הקהילה, הרב משה אייזנשטדט דרשות בטיבה של מהפכה זו. על פי הצעת הרבנים אייזנשטדט וקצנלבויגן, במהלך כל ימי חג הפסח, בכל בתי הכנסת של פטרבורג, יאמרו היהודים את תפילת ההלל בשלימותה, אשר, נקראת בדרך כלל בחג, אולם באופן חלקי.

עם זאת, שוויון הזכויות לא הבטיח שוויון אמיתי וביטחון ליהודים. בשנת זו, החלו הפוגרומים הראשונים נגד יהודי פטרבורג.

בית הכנסת בעידן הסובייטי

החיים הדתיים בעיר לאחר מהפכת אוקטובר

בעוד שבשנים הראשונות שלאחר המהפכה הבולשביקית, השלימו הרשויות עם קיומם של ארגוני תרבות יהודים, היחס שלהם כלפי הקהילה הדתית, היה שונה לחלוטין עוד מההתחלה, זאת משום שהם לא יכלו לשלוט history-jewish-community-saint-petersburgבמנהיגים הדתיים. הקומיסר של המחלקה היהודית ס.י. רפופורט הציע לסגור את הקהילה היהודית "כיון שהיא שלילית במונחים של שמה והרכבה, חסרת תועלת ומיותרת בפעילותה". בקיץ 1918 הקומיסר של הבנק הלאומי, קיבל את ההוראה הבאה: "כל המוסדות היהודים, כולל מוסדות הצדקה, אינם יכול לממש את המחאותיהם מבלי רשות מהוועד לענייני יהודים". בדצמבר 1918, בתי הכנסת של המחוז נסגרו. באותו חודש, צו חתום על ידי ג.א. זינובייב, הורה על פירוקה של הקהילה היהודית.

בנסיבות אלו המטרה העיקרית של היהודים, הייתה לקבל רשיון מהרשויות כדי לחדש את הפעילות הדתית בבית הכנסת. לשם כך נבחר גוף שכונה בשם "העשרים". גוף זה נבחר בעקבות ההסכם הראשון עם מנהל המחוז, והוא היה התנאי כדי לאשר שימוש בבניין ובמתחם בית הכנסת. ההסכם נחתם באמצע שנות העשרים.

במהלך שש השנים הבאות, פעלו הארגונים היהודים הדתיים בעיר בנפרד, ללא אישור חוקי. בשנת 1923, כאשר בוטל תפקיד הקומיסר לענייני קבוצות לאומיות, החלו החברים הפעילים ביותר בקהילה הדתית במאמצים לשיקום הקהילה. באוקטובר 1924, בפגישה הראשונה של מייסדי הקהילה היהודית בלנינגרד (LJRC), סוכם אשר: "בהתחשב בכך שמוסדות דת יהודים כבר קיימים דה-פקטו, עוד מהזמן בו הופיעו היהודים הראשונים בעיר, ואשר עתה אינם רשומים, אמנת פרוייקט האיחוד של בית הכנסת ומוסדותיו מובאת לאישור".

מכתב הכיסוי לפרויקט האמנה, אשר הוגש ללניספולקום (הוועד הפועל של לנינגרד) טען שללא בית הקברות ותחזוקתו, ללא קבורה על פי הדת היהודית, ללא מקווה טהרה ושחיטת בשר כשר, ללא מאפיית מצות ורבנים, הקהילה היהודית תאבד כל משמעות. המכתב גם פירט את העובדה ש"מדגם האמנה לאגודות הדתיות", אשר נערך על ידי הרשויות, לא לקח בחשבון את הפרטים הנוגעים לחיי הדת היהודית. האמנה שהוצעה על-ידי   LJRC, גיבשה את מטרות הקהילה באופן הבא: "ניהול הפעילות היהודית הדתית ובית הכנסת 'כורל', ארגון מנינים לתפילה, ניהול חפצי הדת (תשמישי הקדושה) וביצוע עסקאות אזרחיות עבור מטרה זו וארגון קורסים תיאולוגיים. על פי האמנה, כל בגיר "המשתייך לכת זו" יכול להפוך לחבר בקהילה.

התרשים אושר, למעט הסעיף הנוגע לקורסים תיאולוגיים. ב-26 בינואר 1925, הקהילה היהודית של לנינגרד נרשמה באופן רשמי.

בהזדמנות זו התקיימה פגישה מיוחדת בבית הכנסת. ועד הקהילה פרסם פנייה ליהודי העיר, המפצירה בהם להצטרף לקהילה, ומביע תקווה לנורמליזציה עתידית של החיים הדתיים. למרבה הצער, תקוות אלו נידונו לכישלון.

history-jewish-community-saint-petersburgהרבי הריי"צ – הרב יוסף יצחק שניאורסון בלנינגרד

בשנים 1924 – 1927, הרב יוסף יצחק שניאורסון, מנהיג תנועת חב"ד-ליובאוויטש החסידית והרבי השישי, קבע את לנינגרד כמקום מגוריו. הוא הגיע לשם מרוסטוב על הדון, אליה הגיע בתקופת מלחמת האזרחים. יחד עימו באו המעגל הקרוב של תומכיו וחסידיו. למשך תקופה קצרה, הפכה לנינגרד למרכזה של תנועת חב"ד. הבולשביקים ניסו בהתחלה לקבל את תמיכתו של המנהיג הדתי שהיה בעל השפעה מרחיקת לכת. אולם משכשלו ניסיונותיהם, הם יזמו קמפיין עיתונות משמיץ, ולאחר מכן החלו לעסוק בדיכוי אישי חסר רחמים. ביוני 1927, נעצר הרבי והושם בבית הכלא "שפלרקה" בו נאסרו אסירים פוליטיים, הוא נעצר באשמת עיסוק בפעילות אנטי-סובייטית. לאחר חקירה קצרה נידון הרבי למוות. עם זאת, בשל התערבותם של ארגונים ציבוריים בינלאומיים ושל הזרוע הפוליטית של הצלב האדום (בראשותה של א. פשקובה, אשתו לשעבר של הסופר הסובייטי מקסים גורקי), הומר גזר הדין במאסר ממושך. לאחר זמן מה עונש המאסר הוחלף לגלות בעיר קוסטרמה. בהמשך, צומצם משך זמן הגלות. זמן קצר לאחר שיצא לגלות בעיר קוסטרומא, שוחרר הרבי לחופשי. לאחר מספר חודשים קיבל הרבי רשות לעזוב את ברית המועצות.

ניהול הקהילה לאחר מהפכת אוקטובר

 לאחר מהפכת אוקטובר בשנת 1917, הרב משה אייזנשטדט, המשיך למלא את תפקידו כרב הקהילה למשך תקופה קצרה. כיון שכשל ביצירת קשרים טובים עם השלטונות, עזב את הקהילה לזמן מה, בתקווה שהדיכוי יירגע. לאחר מכן  הוא חזר לשמש בתפקיד רב הקהילה. בתפקידו הוא התמקד בעיקר בהשכלה יהודית. בשנת 1923 עזב הרב אייזנשטדט לפריז, ותפקידו כרב הקהילה
history-jewish-community-saint-petersburgעבר לרב דוד קצנלבויגן, ששימש כרבה וכמנהיגה הרוחני של הקהילה בפטרבורג. לאחר עזיבתו של הרב אייזנשטדט, הרב קצנלבויגן נשאר כמנהיג היהודי הדתי היחיד בעיר. הרב קצנלבויגן נטל חלק פעיל בחיי הקהילה, וניסה לעשות כמיטב יכולתו בפיתוח חיי הקהילה. בשנת 1928 ביקש מהרשויות, לאפשר קיום חגיגה אשר תוקדש ליום השנה ה-35 של בית הכנסת, בקשתו נדחתה והאישור לא התקבל.

האיסור על גיוס כספים

החוק הסובייטי אסר לגייס תרומות לצרכי פעילות דתית מאנשים דתיים, .איסור זה זה העמיד את הנהלת בית הכנסת במצב קשה היות ולא היו  להם מקורות הכנסה נוספים לצרכי כיסוי הוצאות אחזקת בית הכנסת-  למעט תרומות. קושי זה בא בעקבות כך שמספר התורמים העשירים התמעט, פעילות מסחרית נאסרה וכל הקרנות שהיו שייכות לקהילה הופקעו על-ידי השלטונות. כל הכנסה של הקהילה היתה יכולה להיחשב כגיוס כספים ולכן מנהיגי הקהילה ניסו
לגייס תרומות בתואנות שונות ומשונות, דבר שהיה מסוכן מאוד עבורם, ובקלות היה יכול להיחשב כעבירה על החוק. הכספים שנתרמו, לא הספיקו כלל לאחזקת בית הכנסת. בינתיים, רשויות העיר בדקו את הבנין מדי שנה, וחשפו בו ליקויים ודרשו לתקנם תוך זמן קצר, תחת איום של ביטול האישור לשימוש בבניין.

סגירת בית הכנסת בשנת 1930

history-jewish-community-saint-petersburgהפעילות של ועד בית הכנסת הייתה קשורה בקשר הדוק עם הפעילות של הועד היהודי דתי של הקהילה, עמה חלקו את המבנה.

על פי צו של נשיאות מועצת העיר לנינגרד (לנסובט) מ-29 ביוני 1929, נסגרה הישות המשפטית של הקהילה היהודית בטענה שהיא "בורגנית ולאומנית". מאוחר יותר, ב-17 בינואר 1930, על פי החלטה של מועצת המחוז לנינגרד, נסגר גם בית הכנסת, בטענה שבית הכנסת משרת את האינטרסים של הבורגנות והאצולה יהודית, בה בשעה ששום יהודי עובד, אינו משתתף בפעולותיה, ובנוסף לכך, משום שלבית היהודי להשכלה אין משכן מתאים. לאחר שהיהודים התלוננו בפני הגוף המחוקק העליון של המדינה, נפתח בית הכנסת מחדש ב-1 ביוני 1930. פתיחת בית הכנסת מחדש היה אירוע חריג אשר גרם אי שביעות רצון לרשויות המקומיות.

למרבה הצער, בתקופה בה בית הכנסת נסגר, הרכוש שהיה בו, הופקע לטובת מחלקת היהדות של מוזיאון אנטי-דתי. חלק נלקח לקרן של המדינה (גוספונד), שצבר את כל הרכוש שהופקע מבתי עשירים, וחלק נלקח לבית הכביכול אתאיסטי של מחוז לנינגרד. בשנות השלושים המוקדמות, רוב בתי הכנסת בעיר היו סגורים, ובשנת 1938 שאר בתי הכנסת יחד עם המקווה, סבלו מגורל דומה.

ניהול בית הכנסת בשנת ה-30 המאוחרות ועד לשנות ה-40 המוקדמות

history-jewish-community-saint-petersburgלקראת סוף שנות העשרים, בשל גילו המבוגר עזב הרב קצנלבויגן את תפקידו. בשנת 1931 הוא נפטר. עד שנת 1934 לא מונה רב חדש לקהילה, זאת עקב הקשיים הגדולים בקבלת אישור מהרשויות עבור המועמדים השונים לתפקיד הרם. בנוסף לכך קופת הקהילה הייתה ריקה לבסוף הוזמן הרב מנדל גלוסקין ממינסק. כשהוא הגיע לעיר, בתחילת שנת 1934, הוא מצא את עצמו במצב קשה עם חקירות חוזרות ונשנות של השלטון. בניגוד להסכם שסוכם עם הנהלת הקהילה, נאסר עליו לגור בבניין בית הכנסת, והוא נאלץ לחפש מקום מגורים אחר. למשך זמן מה,  הוא חי עם משפחתו של הרץ דוידוביץ' קצנלבויגן, בנו של הרב הקודם, וחבר בועד בית הכנסת. בנובמבר 1936, נפטר הרב גלוסקין. לאחר מכן, לא שימש בקהילה רב רשמי עד שנת 1943. באותה שנה מונה הרב  אברהם רובומוביץ' לובנוב כרבה הרשמי של הקהילה ולמנהיגה הרוחני. הרב לובנוב הגיע ללנינגרד באמצע שנות השלושים, לפני שהוא מונה לתפקיד החשוב, הוא התגורר בבית הכנסת. באופן רשמי הוא שימש כמפקח, בעוד שלמעשה ביצע את תפקיד העוזר לרב.

 כדי לחוש את האווירה הקשה ששררה באותם ימים, ניתן לציין את העובדה שחברי וועד הקהילה נעצרו שוב ושוב על-ידי השלטונות, אולם יהודים אמיצים אחרים הגיעו להחליף את מקומותיהם.

האווירה בבית הכנסת ומערכת היחסים עם הרשויות בשנת 1930-1940

המצב בבית הכנסת באותן השנים היה קשה מאוד. ניתן לראות זאת בבירור בדו"ח רשמי שנכתב על ידי אחד מחברי וועד בית הכנסת: "הצלחתי להוציא מבית הכנסת את כל הטקסים היהודים: שחיטה, ברית מילה, חתונות, גיטין, ומנהגים אחרים. אני אוודא, שכל זמן שאני כאן, לא תהיה שום דרשה של שום רב או מגיד. ואם תהיה, הם יושמו במאסר".

רשויות העיר ניסו לבחון את האפשרות של הפיכת אולם בית הכנסת לתיאטרון ילדים – "תיאטרון לצופים צעירים". ב-6 במרץ 1941, נרשם דו"ח "על האפשרות לשימוש בניין בית הכנסת". בדו"ח נאמר, ששינוי כזה הוא בלתי אפשרי, משום שהאולם אינו מתאים לתיאטרון, משום שאין בו מקום לחדרי השחקנים ומחסן. אולם זה מקום מתאים להופעות וכבית קולנוע. ניתן לשער, שבית הכנסת בלנינגרד, נסגר לתקופה קצרה לא רק בגלל מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת בזמן המצור

בעת המצור על העיר, גופות היהודים שנפטרו, הובאו לחצר בית הכנסת; בחורפים של שנות 1941 ו-1942 הגופות הוטלו בערימות, ביניהם היה שביל גרוף משלג, משער הכניסה לחצר ועד לכניסה לבניין בית הכנסת. מחצר בית הכנסת, נלקחו history-jewish-community-saint-petersburgהגופות לקברי אחים בבית הקברות היהודי פריאוברז'נסקויה. למרות הקיפאון בחוץ, חיי הקהילה היהודים לא נעצרו באותה התקופה. בבית הכנסת הגדול והקטן המשיכו להתקיים טקסי תפילה בשבתות וחגים. אפילו באותה תקופת רעב, אנשים מצאו את הכוח לבוא לבית הכנסת ולהתפלל, לא תמיד היה להם את הכוח לחזור לשוב הביתה.

בית הכנסת בתקופה שלאחר המלחמה

לאחר המלחמה חיי הדת היו פעילים, בדיוק כפי שהיו לפניה, תחת פיקוח מתמיד של הרשויות. אחד מהפעילים היהודים, מ.מ. אפשטיין, שפעל בבית הכנסת במשך שנים, נעצר בעוון "פעילות ציונית ואנטי-מהפכנית".

בשנות החמישים, גדליה פצ'רסקי, חזן בית הכנסת, עתר לרשויות בבקשה לאשר קיום של קורסים בהיסטוריה יהודית ובעברית. הוא הצליח לארגן מערכת מחתרתית של סיוע לקשישים נזקקים, ולא פחד להגיש תלונות למשרד התובע הכללי ונגד הנציג הרשמי אשר מונה לטפל בעניינים הקשורים בכתות דתיות- אשר הקשה על עבודת הקהילה. העתירות נדחו. פצ'רסקי עצמו נעצר, ונידון ל-12 שנות מאסר.

בין השנים 1962 ו-1964 הרשויות השיקו מסע אנטישמי ואנטי-דתי. בנוסף לכך, נאסר על היהודים לאפות מצות לרגל חג הפסח, ואף לבצע קבורה יהודית בבית הקברות היהודי פריאוברז'נסקויה.

פעילות בני הנוער בין השנים 1950-1970

באמצע שנות החמישים, היה נראה שהמאמצים האידיאולוגים במפלגה הקומוניסטית, נושאים פרי. מספר היהודים שבאו לבית הכנסת פחת והלך. חלק history-jewish-community-saint-petersburgהזדקנו ומתו, ואחרים פחדו להפגין את התעניינותם ביהדות. הם חששו לגורל ילדיהם ובני משפחותיהם. גם בשמחת התורה, חצר בית הכנסת היתה כמעט ריקה מאדם. מצב זה נמשך מספר שנים. בני נוער יהודים, אשר חוו את הפגיעה בזכויותיהם ללימודים ועבודה, כתוצאה מהחוקה החדשה, התחילו להבין את העוול הברור של השלטון הסובייטי ואת הצורך לשנות זאת. קודם כל, הם החלו לחפש עוד צעירים בעלי דעות דומות לשלהם.

בסוף שנות החמישים, בחג שמחת תורה בבית הכנסת השתתפו הרבה יותר צעירים מהשנים שלפני-כן. הרשויות נאלצו לשלוח לרחוב בית הכנסת, פלוגות של אנשי צבא ומתנדבים משטרתיים. הם חסמו את הרחבה שליד בית הכנסת, בעגלות שחורות אשר שימשו להובלה למעצר.

 בנוסף לנסיונות החסימה של יהודים שרצו לחגוג את שמחת תורה בבית הכנסת, סוכני הקג"ב התערבבו בין הנוכחים בחצר בית הכנסת, ורשמו את שמותיהם של התלמידים אשר נוכחו שם. תלמידים אלה גורשו מהקומסומול (הליגה הקומוניסטית הצעירה) ומהאוניברסיטות שלהם. המצב היה כה חמור, שועדת המפלגה הקומוניסטית של מספר אוניברסיטאות הזמינה מרצים יהודים, להגיש לתלמידים עבודות לפני שמחת תורה.

אך מאמצים אלו עלו בתוהו. למרות נסיונות המניעה וההפחדה חלק מהתלמידים השתתפו בחגיגות אלו בבית הכנסת. חלק מהמשתתפים באו לבית הכנסת  בכדי לפגוש בן זוג עתידי. וחלק מהמשתתפים הם אלו שרצו ללמוד עברית והיסטוריה יהודית, או אלו שבאו כדי לפגוש אנשים בעלי דעות דומות –כל אלו  מצאו את מבוקשם בשמחת תורה בבית הכנסת הגדול של פטרבורג.

שיפוץ בית הכנסת לפני המשחקים האולימפיים במוסקבה 1980

במהלך כל השנים שאחרי המהפכה, לא נערכו שיפוצים משמעותיים בבנין בית הכנסת.

לקראת האולימפיאדה בשנת 1980, שהתקיימה במוסקבה ובלנינגרד, בית הכנסת נכנס לרשימת האתרים המרכזיים של העיר. זו הייתה הסיבה שבשנת 1978, הקצתה המדינה משאבים רבים לשיפוץ בית הכנסת. עבודות התיקון בוצעו תחת פיקוחו של יו"ר הקהילה, קלמן אפרימוביצ'ה פלוטקין.

במהלך שיפוצים אלו, הותקנו קורות תמיכה נוספות בבניין, וכמה מחלקיו חולקו לשתי קומות.

תנועת מסורבי העליה בשנות השבעים והשמונים

history-jewish-community-saint-petersburgבשנת 1970, קבוצה של ציונים צעירים, תכננה לחטוף מטוס משדה התעופה רז'בקה כדי לטוס עימו לשבדיה. מטרתם הייתה לארגן מסיבת עיתונאים שם, כדי לספר לעולם מה באמת קורה ליהודים בברית המועצות. תוכנית זו נכשלה. מתכנני החטיפה נעצרו ונכלאו רגע לפני עלייתם למטוס. עם זאת, בשנות השבעים המוקדמות, הרשויות אישרו ליהודים לצאת אל מחוץ לגבולות המדינה. אולם תקופה זו נמשכה זמן לא רב. בראשית שנות השמונים, חדלו הרשויות להנפיק אישורי הגירה. בתקופה זו נוצר מעגל של יהודים מסורבי עליה. יהודים אלו נאלצו להישאר בברית המועצות. הם החלו לחשוב על האפשרויות של תחייה יהודית במקומם. לעתים קרובות בית הכנסת הפך להיות מרכז פעילותם. בשנת 1970, רוב יהודי לנינגרד  ידעו מעט מאוד אודות מעגל החיים, מעגל השנה היהודי ואודות ההיסטוריה והדת היהודית. למרות זאת, בחגים, ובפרט בשמחת תורה, צעירים רבים התאספו כדי לחגוג ביחד בבית הכנסת.

לדברי הנציב לענייני דת, זרינוב, חגי תשרי בשנת 1972 בלנינגרד, עברו בשקט- יחסית לשנים קודמות. היו פחות אנשים, בני נוער רקדו ושרו רק בחצר בית הכנסת, ולפיכך לא היה צורך לחסום את התנועה לאורך רחוב בית הכנסת.

בזכרונם של המשתתפים, כוחות שיטור עם כלבים, מנעו מהצעירים לבלות זמן רב מדי בשירה וריקודים בחצר בית הכנסת. עם זאת, במהלך ימי השנה הרגילים, רק מספר קשישים הגיעו לתפילות בבית הכנסת. נדמה היה שבית הכנסת מתרוקן, במיוחד לאחר מותו של הרב א. לובנוב. אולם עד סוף שנות השבעים המצב השתנה, כאשר פעילים יהודים פנו אל היהדות המסורתית.

 צעירים החלו לבוא לבית הכנסת לא רק בחגים, אלא גם בימי החול. הפחד מהקג"ב, גרם גם לרב יפים זבלביץ' לויטיס- אשר מונה כרב בשנות השמונים המוקדמות וגם  לזקנים- אשר היוו את עיקר הקהילה, להתייחס אל הצעירים בחוסר אמון. לדברי אחד ממשתתפי התנועה המתעוררת, הזקנים, ששרדו בתי כלא ומחנות עבודה, פחדו לא רק על עתיד הקהילה היהודית, אלא גם עבור הצעירים עצמם. זו הסיבה שהם התנהגו אליהם באופן לא ידידותי וביקשו מהם לעזוב את בית הכנסת. למרות המתח הרב, מתחת לפני השטח, הם שמחו ללמד אותם תורה ומסורת יהודית, ואפילו להשאיל להם ספרים מהספרייה-למרות שזה עמד בניגוד לחוק.

עד אמצע שנות השמונים, בית הכנסת הפך בהדרגה- למרכז החיים היהודים בלנינגרד. את התפקיד הזה לא יכלו הזקנים למלא. בכוחות הצעירים נוצרה אט אט, רשת מחתרתית של חוגים שונים וסמינרים, שמפעיליה היו קשורים בדרך זו או אחרת ליהדות.

בית הכנסת בתקופה הפוסט הסובייטית

שנות הפרסטרויקה

history-jewish-community-saint-petersburgבשנת 1987, החלה פעילות של יצירת ארגוני תרבות יהודים באופן חוקי. בהתבססם על ערעור שהגיש העיתון "סמנה"- שמטרתה ליצור מועדונים שונים. פעילים יהודים החליטו, לרשום אגודה תרבותית ראשונה בעיר – אגודת החובבים של מוסיקה יהודית עממית. הניסיון הראשון כשל.

עם זאת, בחודש מאי 1988, נערכו בבית הכנסת קונצרטים של הפסטיבל הבינלאומי לחזנות. הפסטיבל אושר על ידי הרשויות. בסך הכל, נערכו שישה קונצרטים בתוך יומיים. הכרטיסים נמכרו בכל משרד לממכר כרטיסים וכרזות נתלו בכל רחבי העיר. לא היה מקום אחד פנוי בכל בית הכנסת במהלך הקונצרטים. מעל שלושה עשרה אלף איש השתתפו בקונצרטים. גם אלה שהיו רחוקים מחיי דת יהודיים, החשיבו את הקונצרטים האלו, כפריצת דרך לקראת מתן תוקף חוקי לחיי יהדות סדירים.

בשנת 1991 ביוזמת ארגון שמי"ר בראשות פרופ' ימריהו ברנובר, נחנך בית ספר יהודי בבית הכנסת. היוזם של הקמת בית הספר ומנהלו הראשון היה הרב מיכאל קוריץ. לאחר מכן, עברה משרה זו לידיו של מארק גרוברג. בשנת 1996, נבחר גרוברג כיו"ר הקהילה היהודית הדתית בפטרבורג.

בשנת 1992, הרב מנחם מענדל פעוזנער, שליחו של הרבי מליובאוויטש, הגיע לפטרבורג והחל לפעול בקהילה ושימש כאב בית הדין של הקהילה. בשנת 1997, לאחר פרישתו של הרב לויטיס, הפך לרבה הראשי של פטרבורג.

בית הכנסת וחיי הדת היום

history-jewish-community-saint-petersburgכיום, בית הכנסת הגדול- שנבנה לפני למעלה ממאה ועשרים שנה, הופך שוב למרכז תרבותי ליהודי פטרבורג. הוא מאפשר ליהודים לשמור על המסורת היהודית ולקיים מצוות ולשמור על המסורת היהודית (ברית מילה, בר ובת מצווה, נישואין, מקווה טהרה, מזון כשר וכו').

תפילות בשבתות וחגים הפכו לדבר שבשגרה עבור מאות יהודים. אירועי החגים, מתקיימים באווירה חגיגית ושמחה ובהשתתפות מאות רבות של יהודים. עשרות בריתות נערכות מדי שנה גם לאנשים מבוגרים, טקסי בר ובת מצווה הפכו לדבר שבשגרה בחיי הקהילה.

בבית הכנסת פועלים באופן קבוע חוגים ומעדונים במשך ימי השבוע לילדים, צעירים, בני נוער ומתבגרים, פעילות עניפה מתקיימת עם סטודנטים המתעניינים בתרבות ובמסורת היהודית,

הנהלת הקהילה שבבית הכנסת מפעילה גני ילדים בשני מחוזות שונים של העיר ומפעילה חמישה בתי ספר מכיתה א'-י"א, בהם שתי פנימיות לנערות ונערים. בסך הכל לומדים במערכת החינוך של הקהילה כיום, למעלה מ-500 ילדים וילדות הנהנים ממערכת חינוכית יהודית איכותית. כמו כן כמה עשרות צעירים, לומדים בישיבת "תומכי תמימים".

מרכז החסד של בית הכנסת, מטפל בצרכיהם הפיזיים והנפשיים של למעלה מאלף קשישים וחולים. מרכז החסד מספק מזון חם וביגוד, עזרה רפואית ופסיכולוגית בחינם. מדי יום, בתי התמחוי מספקים ארוחות חינם ללמעלה מ-300 איש.

תוכנית השידוכים של בית הכנסת, סייעה ומסייעת לעשרות זוגות להקים בית בישראל.

בית הכנסת מפעיל גם חנות כשרה, אשר מוכרת מזכרות יהודיות, אביזרי דת יהודים, ספרים יהודיים ומזון כשר. כמו כן, במתחם בית הכנסת, פועלים מסעדה כשרה, מקווה טהרה מודרני לגברים ולנשים ובית הארחה.

בנוסף לפעילות העניפה המתקיימת בבית הכנסת, פועלים עוד מרכזים יהודיים במספר איזורים בעיר תחת המטריה של הקהילה הדתית בפטרבורג. את המרכזים הללו מפעילים שלוחי חב"ד המשמשים כרבנים במרכזים אלו. במרכזים האיזוריים פועלות גם תכניות תרבות והעשרה לציבור הרחב המשתתף במסגרות פעילות אלו.


זמני תפילות
זמני תפילות
שבת

אוכל כשר
מסעדה
חנות כשרה

Рейтинг@Mail.ru
Яндекс.Метрика